בית הדין קבע – תעשיה אווירית לא תשלם תוספת ארנונה של 2.6 מיליון לעיריית יהוד

בית הדין המנהלי מרכז נתן פסק דין בעקבות עתירתה של התעשייה האווירית בנוגע לחוקיות דרישתה של עיריית יהוד לחיוב רטרואקטיבי ויציאה מהסכם פשרה שהיה בין הצדדים לפני שנים ארוכות.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

בית המשפט לא חסך בביקורת כלפי התנהלות עיריית יהוד בפרשה אך אפשר לעירייה להודיע חצי שנה מראש על הכוונה לצאת מהסכם הפשרה וכן לחוקק במהירות חקיקת תעריף ארנונה מדורג למבני תעשייה על פי שטחם.

בשנת 2014 הגישו בתעשייה אווירת עתירה כנגד עיריית יהוד, שעניינה חיוב המפעל בו מחזיקה תע”א בארנונה לשנים 2011-2013.  בשנת 2012 ערכה עיריית יהוד מדידה במפעל. לאחריה, נשלחה לתעשייה האווירית שומת ארנונה מתוקנת לשנים 2011-2013 , בה נקבעו סיווגים ותעריפים שונים מאלה שנקבעו בהסכם הפשרה השני, באופן שמגדיל את החיוב השנתי בכ- 2.6 מיליון ש”ח. כנגד חוקיות השומה המתוקנת עותרת תע”א בעתירה זו.

בעיריית יהוד טענו, כי  התעריף המדורג שנקבע בהסכם הפשרה השני הינו בגדר הנחה בלתי חוקית.  בנוסף, בסקר המדידה שנערך בשנת 2012 נמצא פער של 3,092 מ”ר בין שטח המבנים המדווח אצל המשיבה, לבין הקיים בפועל, וזהו טעם נוסף המצדיק השתחררותה מן ההסכם. נוכח כל אלה טוענים בעיריית יהוד, כי גם אם ייקבע שהסכם הפשרה הוא חוקי, בניגוד לעמדתה, הרי שיש לאפשר לה להשתחרר מן ההסכם מטעמי גביית מס אמת ואינטרס הציבור.

בפסק הדין כתבה השופטת הבכירה , נגה אהד –  מכל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את העתירה ואין להתיר למשיבה להשתחרר מההסכם שבין הצדדים.

אל החלטתי זו הגעתי לאחר ששקלתי את אינטרס ציבור התושבים ביהוד, את הסכום הגבוה השנוי במחלוקת (בהתחשב בכך שאינו סופי ואין בטוחה שיתקבל) את החובה לגבות מס אמת, את החובה למנוע אפליה אל מול נישומים אחרים, את העובדה כי ההסכם לא הוגבל בזמן ואת שאלת חוקיות התעריף – מצד אחד.

מנגד ולטובת העותרת נשקלו החובה לקיים הסכמים, חוסר תום ליבה והגינותה של המשיבה המפורטים לעיל, העובדה כי לא הודיעה על ביטול ההסכם מראש וכדין, אמון הציבור ברשות המנהלית, אינטרס כלל ציבור המדינה בתפקודה של העותרת, אינטרס הציפייה וההסתמכות של העותרת בקביעת תקציבה לשנים הבאות, העובדה כי לא חל שינוי נסיבות כלשהו המצדיק השתחררות כאמור וספק אם חל צידוק חוקי נוכח שאלת חוקיות התעריף והאחראים לחוסר הודאות לעניין זה.

נר לרגלי עמד עקרון כיבוד ההסכמים, וההלכה לפיה נדרש אינטרס ציבורי בעל עוצמה מיוחדת, שינוי נסיבות מהותי, או צורך ציבורי חיוני, כדי להצדיק את תחולת החריג של השתחררות מהסכם. לא מצאתי כי אלה קיימים במקרה שלפני.

בית המשפט קבע בפסק דינו – יש לזכור כי פעולות אלה נעשו מבלי שחל שינוי נסיבות משמעותי המצדיק התנערות מהסכמים חוזרים בין הצדדים. בהעדר שינוי נסיבות, עולה החשד כי יש בטענות העותרת ממש. חיוב הארנונה של העותרת לשנת 2012, לפני תיקון השומה, עמד על 12,631,220 ₪. כעת מבקשת המשיבה להגדילו ל 16,110,537 (כאשר, כאמור, חלק מהגידול נוסע מהוספת שטחים, שינוי סיווג ושינוי שיטת המדידה).

לטענת העותרת, עיון בספר התקציב של המשיבה מגלה כי סכום הארנונה לפני התיקון, מהווה 12% מתקציב ההכנסות של המשיבה, כאשר העותרת היא משלם הארנונה הגדול ביותר בתחום שיפוט המשיבה. מכאן סבורה העותרת, ונראה כי יש אמת בדבריה, כי המשיבה רואה בעותרת כ”כיס עמוק”, ממנו ניתן לגבות עוד ועוד כספים, בחוסר תום לב, ובניגוד להסכמות וללא הצדקה.

לפסק הדין המלא

“עתמ (מינהלי מרכז) 40232/02/13 התעשייה האווירית לישראל בע”מ נגד עיריית יהוד – מונוסון, דינים מינהלי 2014 (150) 1201 (15/08/2014)”
——————————————–
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

עת”מ 40232-02-13 התעשייה האווירית לישראל בע”מ נ’ עיריית יהוד

בפני כב’ השופטת הבכירה , נגה אהד

העותרת – התעשייה האווירית לישראל בע”מ
ע”י ב”כ עוה”ד רונית פלג ו/או ליאור הנדין

נגד

משיבים – עיריית יהוד – מונוסון
ע”י ב”כ עוה”ד אליהו מלך ואח’

פסק דין

לפני עתירה שהגישה התעשייה האווירית לישראל בע”מ (להלן: “תע”א”) נגד עיריית יהוד- מונסון, שעניינה חיוב המפעל בו מחזיקה תע”א בארנונה לשנים 2011-2013.

עובדות המקרה:

1.  תע”א מחזיקה במפעל ייצור בטחוני בתחום שיפוטה של עיריית יהוד- מונוסון. המפעל משתרע על פני 300,000 מ”ר.

כבר בשנת 1997 התגלעה בין הצדדים מחלוקת בנוגע לאופן חיוב המפעל בארנונה. המחלוקת נפתרה באמצעות הסכמי פשרה כדלקמן:

א.  בשנת 1997 פנתה תע”א לבית משפט מחוזי ת”א בהמרצת פתיחה נגד עיריית יהוד בטענה להיעדר חוקיות התעריף הקבוע בצו הארנונה אצל משיבה לסיווג “תעשייה” (ה”פ 1879/97(מחוזי ת”א), התעשייה האווירית לישראל בע”מ נ’ עיריית יהוד, מיום 15.12.1999) ). בפסק הדין קבעה השופטת, דרורה פלפל, כי התעריף הקבוע בצו הארנונה אצל המשיבה לסיווג “תעשייה” אינו סביר באופן קיצוני ועל כן הוא בטל. המשיבה פנתה בערעור לבית המשפט העליון (ע”א 689/00, עיריית יהוד נ’ התעשייה האווירית לישראל בע”מ), שם, בסופו של דיון הגיעו הצדדים להסכם פשרה שאושר על ידי בית המשפט העליון ביום 13.8.2000 (להלן:”הסכם הפשרה הראשון”).

ב.   בשנת 2004 שלחה המשיבה לתע”א שומת ארנונה מתוקנת לשנים 2001-2004, בה חויבה תע”א בתעריפים גבוהים מאלה שהוסכמו בהסכם הפשרה הראשון. לאחר הליכי השגה ומגעים בין הצדדים, חתמו הצדדים על הסכם פשרה שני ביום 5.10.2006 (להלן: “הסכם הפשרה השני”). הסכם הפשרה השני הסדיר את חיובי הארנונה לשנת 2007 ואילך, ונקבע כי הסכום המוסכם בו יהווה את הבסיס לחיוב הנכס כל עוד לא יחול שינוי בגודל הנכס או בשימוש בו.

ג.   בשנת 2012 ערכה המשיבה מדידה במפעל. לאחריה, ביום 6.1.2013 שלחה המשיבה אל העותרת שומת ארנונה מתוקנת לשנים 2011-2013 (להלן:”השומה המתוקנת”), בה נקבעו סיווגים ותעריפים שונים מאלה שנקבעו בהסכם הפשרה השני, באופן שמגדיל את החיוב השנתי בכ- 2.6 מיליון ש”ח.

כנגד חוקיות השומה המתוקנת עותרת תע”א בעתירה זו.

עיקר טענות תע”א:

2.    העותרת טוענת כי השומה המתוקנת הוצאה בניגוד להסכם הפשרה השני ובניגוד להסכם הפשרה הראשון שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון. לטענת העותרת, אם חפצה המשיבה להשתחרר מהתחייבותה השלטונית, עליה לעמוד בתנאים שהציבה הפסיקה בנוגע ל”הלכת ההשתחררות”. משלא עשתה כן, דין השומה המתוקנת להתבטל.

עוד נטען כי השומה המתוקנת לשנים 2011-2012 הינה חיוב רטרואקטיבי אסור, וכמוה אסור על פי הדין גם החיוב בריבית עונשית רטרואקטיבית.

עיקר טענות המשיבה:

3.   בבסיס טיעוניה טוענת המשיבה כי הסכם הפשרה הראשון חל עד ליום 31.12.2000 ואין להישען עליו עוד. היחסים בין הצדדים, לטענתה, מוסדרים באמצעות הסכם הפשרה השני שקבע את היחסים בין הצדדים לשנים 2001-2006 והוסכם שיהווה בסיס לחיוב העותרת משנת 2007 ואילך.

על בסיס הנחה זו מבקשת המשיבה להשתחרר מהסכם הפשרה השני משלושה טעמים עיקריים:

האחד – טענתה כי התעריף המדורג שנקבע בהסכם הפשרה השני הינו בגדר הנחה בלתי חוקית. לדבריה, בהסכם הפשרה השני, נקבע תעריף למ”ר מבנה תעשייה בסך 122.3₪ למ”ר, בעוד שבצו הארנונה לשנת 2013 התעריף לתעשייה עומד על 151.24 ₪ למ”ר ו- 160.4 ₪ למ”ר למשרדים. הפרשים אלה בין התעריפים הקבועים בצו הארנונה, לבין התעריפים שנקבעו בהסכם הפשרה השני, הם בגדר הנחה בלתי חוקית משום שלא אושרו אצל מועצת המשיבה ולא קיבלו את אישור השרים.

טענתה השנייה היא כי סיווגה את מבנה העותרת כמבנה תעשייה לאורך השנים, בטעות יסודה. לטענתה, בסקר המדידה שערכה בשנת 2012 מצאה כי 58,294 מ”ר מתוך שטח המבנים של העותרת אשר סווגו בטעות כתעשייה, משמשים, הלכה למעשה, למשרדים, ויש להתיר לה להשתחרר מן ההסכם על מנת לתקן טעות זו ולסווגם בהתאם.

טעם שלישי הוא טענתה כי בסקר המדידה שנערך בשנת 2012 נמצא פער של 3,092 מ”ר בין שטח המבנים המדווח אצל המשיבה, לבין הקיים בפועל, וזהו טעם נוסף המצדיק השתחררותה מן ההסכם.

נוכח כל אלה טוענת המשיבה, כי גם אם ייקבע שהסכם הפשרה הוא חוקי, בניגוד לעמדתה, הרי שיש לאפשר לה להשתחרר מן ההסכם מטעמי גביית מס אמת ואינטרס הציבור.

דיון והכרעה:

4.   עוד בטרם אכריע בעניין לגופו יובהרו שתי נקודות עיקריות:

האחת – נוגעת לשאלת סיווג המבנים בשטח המפעל והכרעה בשאלה האם מדובר במבני תעשייה או משרדים. הכרעה בסוגיה זו מונחת לפני ועדת הערר, אליה הגישה העותרת השגה בנוגע לשומה המתוקנת. על ועדת הערר להחליט האם מדובר במבנים המשמשים לתעשייה או לצורך אחר, האם מדובר במבנה רב תכליתי, האם חל הכלל לפיו הטפל הולך אחרי העיקר, ומה הוא העיקר במקרה כאן, האם הגדרת הסיווג “תעשייה” בצו הארנונה כוללת משרדים המשמשים לתעשייה או האם המשרדים הקיימים במפעל עונים להגדרת “תעשייה” לפי מאפייניה בתקופה המודרנית. שאלות אלה ידונו אצל ועדת הערר ואין לעוררן במסגרת עתירה זו.

השנייה – שאלת שטח המפעל והמבנים בתחומו כמו גם השימוש שנעשה בכל מבנה ומבנה. שאלה זו היא שאלה שבעובדה הנמצאת גם היא בסמכות ועדת הערר. כמוה גם הכרעה בשאלה אילו מבנים היו מוכרים למשיבה מאז 2006, ואילו מבנים גילתה לראשונה בסקר שערכה בשנת 2012. אציין רק זאת – על פי הנוהג וההסכמה בין הצדדים, תוספת שטח למפעל אינה מביאה לכדי ביטול הסכם הפשרה לכשעצמה. מן העובדות עולה כי העותרת הודיעה למשיבה על תוספת מבנים בתחומה בעבר והמשיבה חייבה שטחים אלה בהתאם לתעריפים שנקבעו בהסכם הפשרה. יחד עם זאת, אם תקבע שומה חדשה, מבלי שיותר להשתחרר מן ההסכם שבין הצדדים, היא תחול רק על השטחים הנוספים, ככל שימצאו כאלה על ידי ועדת הערר.

מכאן ,הדיון בעתירה זו נסוב סביב השאלה האם החלטת המשיבה לחייב את העותרת בשומה המתוקנת, בהיותה נוגדת להסכם הפשרה ובאופן רטרואקטיבי, היא החלטה חוקית וסבירה.

חיוב רטרואקטיבי לשנים 2011-2012

2011

5.   השומה המתוקנת שנשלחה לעותרת בגין השנים 2011-2013, נשלחה ביום 30.12.2012. לעומת השומה המקורית לכל אחת מהשנים 2011, 2012, כללה השומה המתוקנת שינויים בגודל השטחים המחויבים, שינויים בתעריף תעשייה, וכן סיווג מחדש של מבנים קיימים אשר סווגו בשומה המקורית כתעשייה. בשומה המתוקנת סווגו מתקנים אלה כ”משרדים”, בצדם, תעריף ארנונה גבוה מתעריף “תעשייה”.

לעניין שומת ארנונה המושתת על העבר חלים מספר כללים:

הראשון – “כלל הוא כי חיוב המושת על הנישום לאחר תום שנת הכספים הוא חיוב רטרואקטיבי” (ראו עע”מ 4551/08, עיריית גבעת שמואל נ’ חברת החשמל לישראל בע”מ, מיום 1.12.2011, פורסם בנבו (להלן:”עע”מ גבעת שמואל”), סעיף 54 בפסק הדין).

השני – חיוב רטרואקטיבי הוא חיוב פסול אשר יותר רק בנסיבות חריגות, כאשר הנטל לסתור את החזקה כי מדובר בחיוב פסול מוטל על הצד המבקש להתיר את החיוב ( ראו עע”מ גבעת שמואל סעיפים 47, 51-52).

6.   טוענת המשיבה כי השומה המקורית לכל אחת מהשנים 2011, 2012 מקורה בטעות. טעות בהתייחסה אל הנכס כולו כמקשה אחת, וסיווגו בסיווג תעשייה תחת סיווג משרדים. אמרה ולא יספה. וממה נבעה טעות זו? האם סברה המשיבה כי השימוש שנעשה במבנים שונה מזה שנעשה בהם הלכה למעשה? האם טעתה לחשוב שמדובר בנכס אחר? מי אחראי על אותה “טעות”? האם העותרת הטעתה את המשיבה או שמקור הטעות הוא במשיבה עצמה?

על שאלות מהותיות אלה לא נתנה המשיבה מענה.

מפליאה במיוחד טענת המשיבה ל’טעות בסווג משרדים אצל העותרת כ”תעשייה”, ולא כ”משרדים”. ואולם, בצו הארנונה אצל המשיבה הוגדרה תעשייה כך:

“תעשייה ומלאכה – המחזיק במבנה תעשייה באזור התעשייה וכן מחוצה לו, לרבות משרדים, ארכיונים, חדרי אוכל לעובדים, סככות, מחסנים, יציעם וכל דבר אחר”.

נוכח הגדרה זו קשה לקבל את טענת המשיבה כי סיווגה את מבני העותרת כ”תעשייה” מקורה בטעות, או בחוסר סמכות, שכן הגדרתם כתעשייה עולה מתוך לשון צו הארנונה.

זאת ועוד; המשיבה ביקרה במפעל לאורך השנים, וידאה מהו השימוש הנעשה בכל אחד מן הנכסים, ולא נטען כי העותרת הסתירה או, הטעתה בדבר השימוש הנעשה בהם. מכאן כי המשיבה, מלווה בייעוץ משפטי, הסכימה על אופן סיווג המבנים בהסכם הפשרה בין הצדדים, כאשר ברור ונהיר לה מהם המבנים ואיזה שימוש נעשה בכל אחד מהם. לא נטען ולא הוכח כי אופן השימוש השתנה או כי התרחש תרחיש אחר אשר בגינו קרתה ה”טעות”.

מכאן אני סבורה כי החלטתה לסווג את המבנים כמבני תעשייה עד שנת 2013, היה תולדה של המציאות המשפטית באותן שנים, בהתאם להגדרת תעשייה ומלאכה בצו הארנונה, ובהיותם מבנים המשמשים את התעשייה, בתעשייה האווירית ולא מדובר בטעות.

פרץ היצירתיות אצל המשיבה, בהשפעתו הוחלט על שינוי סיווג רב המבנים מתעשייה למשרדים, הינו ניסיון משפטי מאוחר לשנות את הגדרת השימוש במבנים, על אף שהשימוש בהם לא השתנה הלכה מעשה.

אגב, ניסיון זה לשינוי הסיווג, מבלי שהשתנה אופן השימוש הלכה למעשה, טרם אושר, וספק אם יאושר, על ידי ועדת הערר והערכאות המשפטיות האחרות.

עיון מעמיק בעובדות מביא למסקנה כי המשיבה לא טעתה עת חייבה בתעריף מדורג ובסיווג תעשייה עד כה. החלטתה לשנות את התעריף והסיווג היא החלטה מאוחרת, מודעת, לשנות את אופן השומה, וזאת מבלי שאירע שינוי בשימוש במבנים, או שיני אחר שמקורו בעותרת, המצדיק זאת.

דומני כי למקרים כגון אלה כוון כבוד השופט רובינשטיין עת קבע כי יש לבחון את החלטת הרשות להשתחרר מהסכם בקפידה וב “שבע עיניים”.

7. זאת ועוד,   גם את טענת המשיבה לחיוב רטרואקטיבי מוצדק, נוכח טענתה כי קביעות הסיווג והתעריף בהסכם הפשרה נעשו בחוסר סמכות או חוסר חוקיות, לא מצאתי מקום להתיר.

טוענת המשיבה, כמוזכר לעיל, כי סיווג המבנים כ”תעשייה” ולא כמשרדים כמו גם התעריף המדורג שנקבע, מבלי שאושרו על ידי המועצה או השרים, אינו חוקי. טענתה זו נטענת על אף שבהסכם הפשרה הראשון ניתן תוקף של פסק דין הן לתעריף המדורג והן לסיווג. כנגד הטענה שסיווגים ותעריפים אלה נפסקו על ידי בית המשפט העליון טוענת המשיבה כי הסכם הפשרה הראשון חלף מן העולם והסכם הפשרה השני אינו כרוך בו.

גם אם אקבל, בשלב זה, את טענת המשיבה כאילו הסכם הפשרה השני ביטל את הסכם הפשרה הראשון, עדיין אינני מקבלת טיעון זה כמצדיק חיוב רטרואקטיבי. יש לזכור כי המשיבה, במו ידיה, הביאה ל”היעדר החוקיות” הנטען, שכן במסגרת הסכם הפשרה הראשון המשיבה הסכימה על אופן החיוב, הסיווגים והתעריפים ה”לא חוקיים” כטענתה, לאחר שקיבלה ייעוץ משפטי ובית המשפט העליון אישר את ההסכם. במסגרת הסכם הפשרה הראשון המשיבה התחייבה לחוקק את אותו תעריף מדורג תחת אותו סיווג בצו הארנונה אצלה. אולם, המשיבה התנערה מהתחייבותה זו בהמשך הדרך, מבלי שהדבר מנע מבעדה לחדש את התחייבותה לתעריף מדורג דומה ולאותו סיווג, בהסכם הפשרה השני.

אילו אכן ביטל הסכם הפשרה השני את הסכם הפשרה הראשון, מדוע הסכימה המשיבה על תעריף מדורג דומה ועל סיווג זהה בהסכם הפשרה השני? האם יועציה המשפטיים “הטעו” אותה לחשוב שמדובר בהסדר חוקי ורק כעת הבינה כי הוטעתה לחשוב כך? גם אם ייקבע בהמשך, כי מדובר בתעריף בלתי חוקי, אני סבורה כי ניסיון המשיבה להטיל את האשמה בדבר “אי חוקיות החיוב” על העותרת, כדי להצדיק חיוב רטרואקטיבי פסול, שעה שהיא עצמה הסכימה לתעריף ולסיווג, התחייבה לתקנם בצו הארנונה והתנערה מהתחייבותה זו, הוא ניסיון ציני שאין להתירו.

מכאן הטיעון בדבר “אי חוקיות”, בנסיבות כאן, נוכח התנהגות המשיבה, לא יכול לשמש טיעון מוצדק להתרת חיוב רטרואקטיבי במקרה זה.

9.   לסיכום סעיף זה אני קובעת כי המשיבה לא הרימה את הנטל המתבקש, ולא הצביעה על נסיבות חריגות המצדיקות התרת חיוב רטרואקטיבי.

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי השומה המתוקנת לשנת 2011, אשר הוצאה על ידי המשיבה באיחור של שנתיים, הינה חיוב רטרואקטיבי פסול, והיא מבוטלת. העותרת תחויב לפי השומה שנשלחה אליה בשנת 2011.

2012:

10. כאמור לעיל, השומה המתוקנת הועברה לעותרת ביום 30.12.2012, לאחר שנשלחה לה שומה מקורית מתחילת שנת 2012. בעניין שומה המוגשת במהלך שנת המס נקבע בעע”מ גבעת שמואל כך:

“המסקנה היא כי – במצב החקיקתי הקיים – שומת ארנונה המופקת לנישום במהלך שנת הכספים אינה, כשלעצמה, רטרואקטיבית.

54. עם זאת בכל לא די. עד כה נבחנה הרטרואקטיביות מנקודת מבט צרה המסתכלת רק על עצם החיוב. אף על פי כן, לעיתים, לפעולה של הפקת שומת ארנונה לשנה מסוימת- פעולה אשר יש בה כדי להשלים את תהליך החיוב, קודמת החלטה מנהלית המשנה מציאות כלשהיא: רוצה לומר לעיתים טרם הפקת השומה מחליטה הרשות המקומית להשית על הנישום חיוב חדש, אשר לא היה כלול בשומות שהופקו לו בשנים הקודמות. כך הוא הדבר למשל כאשר הרשות המקומית מחליה לבטל פטור שניתן לנישום עד לאותה עת או כאשר הרשות המקומית מבקשת להרחיב את השטח מושא החיוב, לאור מדידות חדשות שבוצעו. החלטה זו כרוכה אמנם, במידה מסוימת, בחיוב עצמו, אולם, יחד עם זאת, היא מהווה החלטה עצמאית אשר עומדת בזכות עצמה. ככזו, צריכה היא, לחול מכאן ולהבא ולא למפרע.

(עע”מ גבעת שמואל סעיפים 53-54 בפסק הדין.)

באופן דומה העיר השופט רובינשטיין בעע”מ 3081/10, תשתיות נפט ואנרגיה בע”מ נ’ מועצה אזורית חוף אשקלון, מיום 21.8.2011 (פורסם בנבו, להלן:”עע”מ תשתיות נפט ואנרגיה”), סעיף מ”ב, כי שומה שהוצאה בתום שנת הכספים, בהתייחס לתחילתה, היא שומה רטרואקטיבית.

כך גם ציין כבוד השופט ריבלין עע”מ 1280/10, מעונות מכבי ואח’ נ’ עיריית רמת גן, מיום 18.3.2012 (פורסם בנבו):

“כאשר ניתנה שומת ארנונה בגין נכס פלוני בשנת כספים מסוימת, כל שומה מתקנת הניתנת באותה שנת כספים ומבקשת לחול על התקופה הקודמת למועד נתינתה היא בגדר חיוב רטרואקטיבי”.

גם לגבי שומה זו חלים הדברים האמורים לעיל בנוגע להיעדר טיעון המצדיק חריגה מהכלל האוסר שומה רטרואקטיבית.

מכאן כי שומת הארנונה המתוקנת לשנת 2012, שהוצאה ביום 30.12.2012, מבוטלת גם היא. על שנת 2012 תחול השומה המקורית לשנת 2012.

שנת המס 2013

11.       משקבעתי כי אין לאפשר חיוב רטרואקטיבי לשנים 2011-2012, נותר לבחון האם רשאית השיבה לשנות את אופן החיוב בנוגע לשנת המס 2013 ואילך.

אופן חיוב נכס העותרת על ידי המשיבה נעשה, עד לשנת 2011, לפי ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בהסכם הפשרה השני. השומה לשנת 2013 נקבעה באופן שונה מהסכמות אלה, תוך שהמשיבה טוענת כי היא רשאית להשתחרר מן ההסכם שבין הצדדים.

האמנם?

השתחררות מהסכם – כללי

12.       ככלל, רשות ציבורית מחויבת, ככל צד להסכם, לקיים את חיוביה על פי הסכם. חובתה זו נלמדת הן מן הכלל לפיו “חוזים יש לקיים” והן מחובת ההגינות המוטלת עליה בהיותה רשות מנהלית, נאמן הציבור.

לצד חובת הרשות לקיים התחייבויותיה, קבעה ההלכה חריג לכלל זה, והיא הלכת ההשתחררות. הלכת ההשתחררות קובעת כי במקרים של שינוי מהותי של נסיבות חיצוניות להסכם, או בשל צורך ציבורי חיוני, תהה הרשות רשאית להשתחרר מן ההסכם.

דברים אלה נקבעו בע”א 2064/02, תשלובת ח. אלוני בע”מ נ’ עיריית נשר, (מיום 19.4.2004, פורסם בנבו) מאת נשיא בית המשפט העליון כתוארו אז, אהרון ברק, ובשני פסקי דין שניתנו אחריו, עע”מ 8183/03, חברת החשמל לישראל בע”מ נ’ מועצה אזורית גולן, מיום 22.8.2010 (פורסם בנבו, להלן:”עע”מ חברת החשמל”) ועע”מ תשתיות נפט ואנרגיה המוזכר לעיל מיום 21.8.2011.

מפסקי הדין המנחים עולה כי ההחלטה האם לאשר לרשות מנהלית להשתחרר מהסכם, היא תוצאה של איזון האינטרסים המנוגדים של הצדדים. אל התוצאה מגיע בית המשפט לאחר שקבע מהם האינטרסים המנוגדים הפועלים בכל מקרה, מהו המשקל שיש ליתן לכל אינטרס, בהתאם לנסיבות המקרה הפרטי, ולבסוף – מכריע ביניהם.

מדובר על מציאת נקודת האיזון הארכימדית שתבטא את השיקולים הנוגדים ( ראו ע”א תשלובת אלוני בסעיף 9), כאשר המניע לשקילת הבקשה להשתחרר מהסכם הוא שינוי נסיבות קיצוני המצדיק זאת (שם בסעיף 10).

כך, למשל, לטובת הרשות המבקשת להשתחרר מהסכם עומד אינטרס הציבור הנהנה מגביית כספים לטובתו, גביית מס אמת לפי צו הארנונה, נראות שיוון בגבייה והעדר אפליה לעומת נישומים אחרים, והצורך שלא לכבול את ידיה של הרשות הפועלת לטובת הכלל עם שינויי העיתים, הנסיבות והצרכים.

לטובת הנישום עומדים החובה של הרשות לנהוג בהגינות כלפי האזרח למען שמירת אמון הציבור בשלטון, אינטרס ההסתמכות על השומה המוסכמת ומניעת שינוי מצבו לרעה בעקבות תיקונה, אינטרס הציפייה לסופיות המעשה המנהלי, ומניעת מציאות של חוסר ודאות, וכמובן, חובת תום הלב של הרשות הן בעת ההתקשרות והן בקיום ההסכם (ראו רענן הר זהב, המשפט המנהלי הישראלי, שנהב הוצאה לאור, תשנ”ז- 1996, עמ’ 514-518.)

ויודגש, השתחררות מהסכם אין משמעה הפרת ההסכם, אלא השתחררות הדדית מן ההתחייבויות שנטלו על עצמם הצדדים לחוזה, והיא זהה לביטול חוזה באופן הדדי.

זאת ועוד;

בית המשפט העליון הורנו לבחון בקפידה כל החלטת רשות מנהלית להשתחרר מהסכם:

“גם אם אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו, הנה בגדרי הביקורת השיפוטית על החלטתה להשתחרר מהסכם, יבחן בקפידה האם נפל פגם בהחלטת הרשות המנהלית, האם היא סבירה והאם נתקבלה משיקולים עניינים”. (הדגשה שלי, נ.א)

(ראו עע”מ תשתיות נפט ואנרגיה, סעיף כ”א, ועע”מ 8409/09, חופרי השרון בע”מ נ’ א.י.ל סלע (1991) בע”מ, מיום 24.5.10 (פורסם בנבו), פסקה פ’.

ובמקום אחר:

“לא אמנע מהביע דעתי, כי בית משפט הבודק השתחררות מחוזה צריך שינקוט מנהג של “כבדהו” אך גם -והדברים נאמרים כמובן שלשון השאלה – “חשדהו”. עליו לבדוק בשבע עיניים מה עומד מאחורי משאלת ההשתחררות; שבים אנו לחובת ההגינות של הרשות, שהיא ברום הערכי של חובותיה, ואין צורך להאריך”. (הדגשה שלי, נ.א)

(שם, בעע”מ תשתיות נפט ואנרגיה, סעיף י”ט).

כלומר, לצד חזקת התקינות המנהלית, הקובעת כי כלל החלטות הרשות המנהלית הן תקינות, ואין להתערב בהחלטה מנהלית אלא אם נפל בה פגם חמור, הרי שבמקרה של החלטת רשות להשתחרר מהסכם, יש לבחון את החלטת הרשות בקפידה, בשבע עיניים.

נסיבות המקרה כאן:

13.  כאמור בפרק העובדות, בשנת 1997 חייבה המשיבה את העותרת בתעריף המרבי הקבוע בתקנות ההסדרים למשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשנ”ג- 1993 (להלן:”תקנות ההסדרים”) לתעשייה, 98 ₪ למ”ר. החיוב נעשה לפי תעריף אחיד, החל מהמטר הראשון, ללא חלוקה לאזורים, כאשר בגדר מבני התעשייה של העותרת נכללו גם חדרי עזר, סככות, מחסנים, יציעים וכל היתר.העותרת פנתה בהמרצת פתיחה אל בית משפט מחוזי בתל אביב (ה”פ (ת”א) 1879/97, התעשייה האווירית לישראל בע”מ נ’ עיריית יהוד), בטענה כי מדובר בתעריף בלתי סבירבהיותו גבוה בעשרות אחוזים מן התעריף שקבעה כל רשות מקומית אחרת בעלת אפיון דומה. במסגרת הדיון הובאו תצהירים, נשמעו עדים והוגשו חוות דעת מומחים.

בית המשפט בחן האם יש לקבוע תעריף רגרסיבי או לינארי המתחשב בגודל הנכס, האם התעריף סביר ביחס לתעריפים שמבקשות רשויות מקומיות אחרות בעלות אפיון חברתי-כלכלי דומה, והאם התעריף סביר ביחס לתעריפים אחרים באותו צו ארנונה. בית המשפט שקל את צרכיה התקציביים הגבוהים של המשיבה נוכח התפתחותה בשנים ההן, אל מול ההפרש הגדול בין התעריפים הקבועים בצו הארנונה, בהשוואה לרשויות מקומיות בעלות אפיון דומה אחרות, וקבע כי המשיבה מטילה את מירב מעמסת התקציב שלה על העותרת, אותה היא מחשיבה “כיס עמוק”. בית המשפט פסק כי מדובר בחוסר סבירות קיצוני, וקבע כי התעריף שקבעה המשיבה לסיווג מבני תעשייה, לשנת 1997, הוא בלתי סביר באופן קיצוני ולכן מבוטל (ראו סעיף 7 בפסק הדין מיום 15.12.1999).

הסכם הפשרה הראשון

14.       לאחר שבוטל התעריף בפסק הדין, ערערה המשיבה לבית המשפט העליון.

במסגרת הדיון בערעור הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרתו נקבע תעריף אחר, בדרך של מיסוי הדרגתי פוחת בן 4 שלבים, כדלקמן:

עבור 1 – 10,000 מ”ר – יהיה התעריף למבני תעשייה 117 ₪ למ”ר.

עבור 10,000 – 40,000 מ”ר – יהיה התעריף למבני תעשייה 100 ₪ למ”ר.

עבור 40,000 – 60,000 מ”ר – יהיה התעריף למבני תעשייה 90 ₪ למ”ר.

מעל 60,000 – יהיה התעריף למבני תעשייה 75.84 ₪ למ”ר.

(ראו סעיף 3 בהסכם הפשרה הראשון)

על הסכם הפשרה חתמו ראש מנהל הכספים בתע”א, גזבר המשיבה וראש העיר. להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון ביום 13.8.2000, והוסכם כי האמור בו “יחול במקום פסק הדין בה”פ 1879/97 שבוטל” (סעיף 2 בהסכם, הדגשה שלי, נ.א.).

עוד הוסכם כי חיוב לפי התעריף שלעיל יחול על השנים 2001-2002 ואילו בשנת 2003 תכונן המשיבה תעריף חדש בצו הארנונה, לפי הקבוע בסעיף 3, ובהפחתה של 5% מהתעריף למבני תעשייה לפי צו הארנונה משנת 1999, כדלקמן:

“המערערת מתחייבת לפעול לשינוי צו הארנונה של יהוד, באופן שהחל מ 1.1.2003 יהיה התעריף למבני תעשייה בשיעורים המפורטים בסעיף 3 לעיל, ובהורדה נוספת בשיעור משוקלל של 5% ביחס לתעריף הנקוב בצו הארנונה לשנת 1999 למבני תעשייה, בערכו ליום 1.1.2003, והכל בכפוף לאמור בסעיף 6 לעיל לקבלת אישורים הדרושים על פי כל דין”.

תחולת ההסכם נקבעה לשנתיים ולאחריהן נקבעה הסדרת התעריף בצו הארנונה, שאמור היה לקבוע את התעריף המדורג לעתיד, ובתנאי לאישורו כדין. המשיבה, כאמור, לא פעלה לכונן תעריף זה והוא לא הוסדר בצו הארנונה.

בשנת 2004, שלחה המשיבה לתע”א שומת ארנונה מתוקנת, מוגדלת ורטרואקטיבית לשנים 2001-2004, בה חויבה תע”א בתעריף גבוה מן התעריף המדורג שנקבע בהסכם הפשרה הראשון.

שומה מתוקנת רטרואקטיבית זו שמשמעותה הטלת ארנונה גבוה מזו עליה הוסכם בהסכם הפשרה הראשון, כבר משנת 2001, היתה ניגוד לפסק הדין של בית המשפט העליון, שחל על השנים 2001-20020.

הליכי השגה ומגעים בין הצדדים שנמשכו כשנתיים, ולאחר שהנכס נמדד ונסקר שוב, חתמו הצדדים על הסכם הפשרה השני כאמור, ביום 5.10.2006 והוא חל החל משנת 2007.

הסכם הפשרה השני

15.בהסכם הפשרה השני נקבע תעריף חדש למ”ר תעשייה ונקבע מדרג חיוב חדש, כדלקמן:

1-     10,000 מ”ר – 129.57 ₪ למ”ר.

10,000- ומעלה – 104.76 ₪ למ”ר.

העותרת טוענת כי התעריפים שנקבעו בהסכם הפשרה השני הם אותם תעריפים שנקבעו בהסכם הפשרה הראשון, בתוספת שיעור ההעלאה החוקי המאושר על פי חוק לכל שנה, בתוספת העלאת הארנונה החריגה שאושרה לעיריית יהוד על ידי השרים, נוכח מצבה הכלכלי באותה שנה. לגבי שיטת הדירוג ששונתה משלושה שלבים לשני שלבים טענה העותרת, כי השינוי נבע מטעמי נוחות בלבד ומהווה מיצוע מתמטי של שלושת השלבים שבהסכם הראשון, כפי שצוין מפורשות בהסכם הפשרה השני, בסעיף 2 כדלקמן:

“מדרגה זו הינה הממוצע של המדרגות כפי שנקבעו בהסכם 2000 וכוללת את שיעורי ההעלאה שהותרו משנת 2000 ואילך”.

טענת המשיבה כאילו לא מדובר במיצוע כאמור, אלא במדרגות מס שונות מאלה שנקבעו בהסכם הראשון, וכי שינוי המדרג, משמעו, הלכה למעשה, העלאת התעריף, אינן עומדות בקנה אחד עם האמור במצוטט לעיל, נטענו מבלי להתייחס למצוטט, ועל כן נדחות.

בסעיף 6 בהסכם הפשרה השני נקבע כי “סכום הארנונה המוסכם, יהווה את הבסיס לחיוב הנכס כל עוד לא יחול שינוי בגודל הנכס ו/או בשימוש בו ו/או בחלק ממנו. במקרה של שינוי כאמור כל צד שומר לעצמו את הזכות לטעון כל טענה לגבי אותו שינוי”. ויודגש כי על פי ההסכם, הזכות לשנות את הוראות ההסכם במקרה של שינוי בגודלו, שמורה רק לגבי החלק בו חל השינוי.

בנוסף, במסגרת הסכם הפשרה השני, שילמה העותרת 5 מיליון ₪ לשם סיום סופי ומוחלט של כל המחלוקות בגין שטחים וחיובים נוספים שהטילה המשיבה (חלקם בשל שינוי שיטת המדידה), עד לשנת 2007.

מאז שנת 2007 חויבה תע”א לפי עקרונות הסכם הפשרה משנת 2006, כאשר מפעם לפעם עדכנה תע”א את המשיבה בנוגע לשטחים שנוספו בתחומה, וחיוב הארנונה התעדכן בהתאם.

16.  והנה, בשנת 2012 ביקשה המשיבה לערוך סקר מדידה חדש בתע”א והוא נערך באותה שנה. לאחר המדידה, ביום 6.1.2013 2013, שלחה המשיבה אל העותרת שומת ארנונה מתוקנת לשנים 2011-2013 (להלן:”השומה המתוקנת”).

בשומה המתוקנת נקבעו סיווגים ותעריפים שונים מאלה שנקבעו בהסכם הפשרה השני, באופן שמגדיל את החיוב השנתי בכ- 2.6 מיליון ש”ח. עיקר השינוי נעוץ בהגדלת השטח לחיוב ב- 3,092 מ”ר, בשינוי חלק מהשטחים מסיווג “תעשייה” לסיווג “משרדים”, ושינוי תעריף תעשייה. כך, התעריף למ”ר תעשייה לפי ההסכם הפשרה עמד על 122.3 ₪ למ”ר, בעוד שבצו הארנונה בשנת 2013 עמד על 151.24 ₪ למ”ר. יצוין כי תעריף צו הארנונה אצל המשיבה לסיווג משרדים הוא 160.4 ₪ למ”ר. זהו התעריף אותו מבקשת המשיבה להחיל על חלק נרחב ממבני העותרת, לאחר שינוי סיווג מבנים קיימים מסיווג “תעשייה” לסיווג “משרדים”, מבלי שהשימוש בהם השתנה בפועל. שינוי סיווג זה, כאמור, טרם אושר בוועדת הערר.

מכאן, קשה לאמוד בשלב זה, מהו ההפרש בין השומה שעל פי ההסכם לבין השומה המתוקנת. הפרש זה יחושב לאחר שייקבע אילו מבנים יסווגו כ”תעשייה” ואלו כ”משרדים”, אם תאושר הפרדת הסיווג. עוד יצוין כי ההפרש בין השומות, טרם הבירור המשפטי, כולל גם תוספת מבנים חדשים, שלטענת המשיבה הוסיפה העותרת, על אף שלגבי חלקם כבר הוסכם שנהרסו או שלא נבנו מעולם. כן כוללת השומה המתוקנת הפרשי שטחים שאינם נובעים מבניה חדשה לכאורה, אלא משיטת מדידה שונה.

חוקיות ההסכם וגביית מס אמת:

17.       המשיבה טוענת כי לפי החוק (סעיף 8 בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ”ג-1992), הסמכות להטלת ארנונה, קרי, לחקיקה צו הארנונה, מוענקת למועצת העירייה בלבד. במקרה כאן הסכם הפשרה השני נחתם על ידי נציגי העותרת מצד אחד ועל ידי ראש העיר והגזבר של המשיבה, מצד שני. לטענתה משיבה, מקום בו המועצה היא הגוף היחיד המוסמך לקבוע את תעריפי הארנונה, והמועצה לא קבעה בצו הארנונה תעריף מופחת לנכס שגודלו עולה על 10,000 מ”ר, כפי שהוסכם בהסכם הפשרה השני (ואילו קבעה צריכה היתה לקבל את אישור השרים לכינונו), הרי שהתעריף שנקבע בהסכם הפשרה השני הוא אינו חוקי.

במילים אחרות טוענת המשיבה, כי מקום בו צו הארנונה קובע תעריף העומד על 151.24 ₪ למ”ר תעשייה, ואילו העותרת מחויבת 122.3 ₪ למ”ר, לא נגבה ממנה מס אמת ומכאן כי ההסכם שמסדיר זאת אינו חוקי.

לתמיכה בטענתה מפנה המשיבה אל עע”מ 5666/09, עיריית פתח תקוה נ’ ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע”מ, מיום 21.6.2011(פורסם בנבו), שם פסק כבוד השופט ריבלין, כי מקום בו המועצה לא אישרה הנחה בתעריף הארנונה שהוסכמה בין העירייה לאיי.די. איי, מדובר בהסכם לא חוקי.

ואולם, בע”א תשלובת אלוני, עמ’ 120 נקבע כך:

“לא הרי הסכמה על שומה המנוגדת לחוק כהרי הסכמה על שומה המהווה פשרה בין הצדדים. לא הרי הסכמה על שומה שנגרמה עקב טעות עובדתית או משפטית בסיווג מבנה כהרי הסכמה על שומה שנועדה לחסוך את העלויות הכרוכות בבירור העובדתי והמשפטי של טענות הצדדים”.

כלומר, אין דין הסכמה להנחה מארנונה, כדין הסכמה שהגיעה בעקבות מחלוקת משפטית ועובדתית אמיתית ונקבעה כדי לסיים את ההליך בדרכי פשרה.

ההלכה הכירה בחשיבותם של הסכמי פשרה אשר בגדרם, מטבע הדברים, נקבעים תעריפים שאינם זהים לתעריפים הקבועים בצו הארנונה, כפי שהתבטאה השופטת נאור בעע”מ חברת החשמל בסעיף 20:

“לגבי הנימוק הראשון שהוזכר, כמו גם לגבי הנימוק השני: דעתי היא, כי אם נאמר שלעולם חייבת הרשות לגבות “מס אמת”, כי אם לא תעשה כן יהווה הדבר מתן הנחה אסורה בארנונה, הרי שהדבר ימנע מרשויות להתפשר בענייני ארנונה. לעולם, פשרה שאיננה מביאה לידי מיצוי משפטי את המחלוקות שבין הצדדים, עלולה להחטיא את הדרישה לתשלום “מס אמת”. ואולם כפי שראינו, בענין תשלובת אלוני נפסק כי תשלום מס אמת הינו רק אחד מבין השיקולים הנוגדים שיש להביא בחשבון. יש חשיבות גם לפשרות, החוסכות התדיינות מיותרת, גם כשאין בהן מיצוי דין. לדעתי, אם נאשר את פסק דינה של הערכאה הראשונה תתקשינה רשויות מקומיות להגיע עוד לפשרות, מאחר שטיבן של פשרות הוא שהן עשויות להביא להנחה בתשלום ארנונה או לאי תשלום “מס אמת”. ואולם, יש אינטרס ציבורי בסיום מחלוקות בדרכי פשרה, ובנסיבות הענין אינטרס זה גובר על הדרישה לתשלום “מס אמת”. (הדגשה שלי, נ.א.)

בנסיבות כאן, הסכם הפשרה הראשון נולד לאחר מחלוקת משפטית שהוכרעה בבית המשפט המחוזי, ובמסגרת הליכי הערעור בבית המשפט העליון, וזאת כדי לסיים את המחלוקת שם. גם ההסכם השני נולד לאחר התדיינויות משפטיות שנמשכו שנתיים, כדי לסיים מחלוקת בדרכי פשרה, ואינו בגדר הנחה מארנונה שניתנה בעלמא. מדובר על מחלוקת משפטית חוזרת ונמשכת בין הצדדים.

מכלל הדברים האמורים אני קובעת, כי על אף שאין מדובר בגבייה לפי התעריף הקבוע בצו הארנונה, במקרה זה, לא די בקביעה כי אין מדובר במס אמת כדי להצדיק השתחררות מהסכם הפשרה שני כיון שהתעריף נקבע כפשרה במחלוקת משפטית אמיתית בין הצדדים, וטעם זה מהווה שיקול נגד החובה לגבות מס אמת.

18.       זאת ועוד;

דומה כי הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה מהו התעריף החוקי למ”ר תעשייה שחל על העותרת.

העותרת טוענת כי בה”פ 1879/97 ביטל בית המשפט המחוזי את התעריף לשנת 1997 ואילו המשיבה לא חוקקה תחתיו תעריף אחר. בהמשך נקבע תעריף אחר, מופחת ומדורג, שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון (במסגרת הסכם הפשרה הראשון) אך הוא לא תוקן בצו הארנונה. אמנם המשיבה התחייבה, במסגרת ההסכם הראשון, לחוקק את התעריף החדש בצו הארנונה, בהפחתה של 5% כקבוע בהסכם הראשון, אך היא לא עשתה כן.

במהלך הדיון לפני התבטא ב”כ המשיבה כך:

“בהסכם עצמו נאמר שבעתיד ייערך שינוי בצו המיסים של העירייה אשר ייקח בחשבון את הדברים עליהם הסכימו. שינוי כזה בצו המיסים לא נערך, מועצת עיריית יהוד מעולם לא החליטה על שינוי כזה ומועצת עיריית יהוד היתה מחליטה על שינוי, זה כפוף על פי חוקי ההקפאה לאישור השרים, כל זה לא קרה. שיתבעו אותי על הפרת הסכם אם הפרתי”. (פרוטוקול מיום 11.9.2013, עמ’ 6, שורת 17-20)

הדברים מדברים בעד עצמם.

יוצא, שנכון לשנת 2000, התעריף שנקבע בשנת 1997 מבוטל הן על ידי בית המשפט המחוזי והן על ידי בית המשפט העליון, שקבע תעריף אחר תחתיו.

בשנת 2006, הסכימו הצדדים על תעריף חדש, מבוסס על התעריף שנקבע בפסק הדין של בית המשפט העליון (כאמור, בסעיף 2 בהסכם הפשרה השני, כמצוטט לעיל). תעריף זה לא אושר בפסק דין ולא תוקן על ידי מועצת המשיבה בצו הארנונה.

יוצא כי, לכאורה, מאז שנת 1997 פועלת המשיבה ללא תעריף חוקי בצו הארנונה לסיווג תעשייה, שכן התעריף לשנת 1997 בוטל על ידי בית המשפט המחוזי ובהמשך הוחלף על ידי בית המשפט העליון.

נשאלת השאלה מהו התעריף החוקי נכון לשנת 2003 עם פקיעת הסכם הפשרה הראשון והתנערות המשיבה מלחוקק תעריף זה בצו הארנונה? האם מדובר בתעריף לשנת 1996 (מכוח סעיף 10 בחוק ההסדרים הקובע כי מקום בו לא הוטלה ארנונה, יחולו הסכומים שנקבעו בשנה הקודמת) נוכח ביטול התעריף לשנת 1997?

לפי הוראות חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ”ג- 1992, יש למועצה חובה המתחדשת כל שנה, לחשב מחדש את הסכום שהגיע כדין בשנה הקודמת. משהחליף בית משפט העליון את התעריף הקודם, הרי שהתעריף הקודם שנקבע לשנה 1997 מתבטל. אותו תעריף שהתבטל הוא כעת תעריף בלתי חוקי אך הוא נשאר קבוע בצו הארנונה למפעל העותרת ומעולם לא תוקן.

ומהו התעריף החוקי לשנת 2013? האם יש לקרוא את צו הארנונה כאילו הוא מכיל את התעריף המדורג שנקבע בהסכם השני, ותיקון תעריף זה על ידי המועצה דורש את אישור השרים כמו כל תעריף אחר בצו הארנונה?

האם העובדה שההסכם השני לא אושר על ידי בית משפט, מעידה על הותרת התעריף שנקבע על ידי בית המשפט העליון, בהסכם הפשרה הראשון, על כנו?

שאלה זו, כרוכה בין היתר עם השאלה האם רשאים היו הצדדים להשתחרר מהסכם הפשרה הראשון, מבלי שביקשו את ביטולו מבית המשפט העליון? שהרי אף אם נתחמה תחולתו לשנים 2001-2002, הרי שנקבעו בו גם הוראות לשנים 2003, והלאה וביניהם התחייבות המשיבה לחוקק את התעריף המוסכם בצו הארנונה (לעניין זה ראו התבטאות כבוד השופט רובינשטיין בעע”מ תשתיות נפט ואנרגיה, פסקה ל”ט:

“האם שונה דינו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, מכל הסכם אחר, והאם לא התבקש כי תהא פניה לבית המשפט לעניינים מינהליים לביטול ההסכם (עע”מ 8380/07 עיריית חדרה נ’ רכבת ישראל [פורסם בנבו], פסקה 8; בר”מ 5711/06 חברת המגרש המוצלח בע”מ נ’ עיריית תל אביב יפו [פורסם בנבו], פסקה 34)? משהגענו עד הלום, והדברים נתבררו בבית המשפט לעניינים מינהליים ובאו לפתחנו, לא נידרש בשלב זה לסוגיה זו. אך כשלעצמי מבלי לטעת מסמרות, ואף שהסוגיה אינה פשוטה כלל ועיקר, נוטה אני לדעה כי משקיבל ההסכם תוקף של פסק דין, על החפץ להשתחרר ממנו לפנות לערכאה אשר אישרה את פסק הדין, ולבקש את ביטולו”.

דעתי כדעת כבוד השופט רובינשטיין בעניין זה, ונסיבות המקרה כאן מבהירות מה רבה החשיבות לדרך פעולה זו.

אמנם, נכונה טענת המשיבה, כי גם אילו ביקשה את אישור המועצה לתעריף שנקבע בין הצדדים, אין בטוחה כי המועצה היתה מאשרת זאת. גם אילו היתה המועצה מאשרת את התעריף המדורג, עדיין צריכה היתה המועצה לקבל את אישור השרים לעניין זה, אישור שאינו מובטח גם הוא.

יחד עם זאת, ובלי להכריע בשאלה מהו התעריף החוקי אצל המשיבה לשנת 2013, מסתבר שישנו חוסר ודאות בנוגע לתעריף סיווג תעשייה אצל המשיבה. לחוסר ודאות זה תרמה המשיבה עצמה, עת לא תיקנה את צו הארנונה בשנת 2003, לאחר שהתעריף לשנת 1997 בוטל הן על ידי בית המשפט המחוזי והן, הלכה למעשה, על ידי בית המשפט העליון. מדובר במחדל שנגרר מהשנה 2003 עד לשנה 2013, והביא את הדברים כדי הנסיבות כאן.

משך תחולת ההסכם:

19.   הסכם הפשרה השני אינו קובע תחולה מוגבלת בזמן.

במקרה כאן, הסכם הפשרה השני חל מאז שנת 2007 ועד 2010. המשיבה ביקשה להשתחרר מההסכם החל מראשית שנת 2011, כך שיחול למשך שלוש שנים בלבד. סבורני כי אין מדובר בתקופת קיום הסכם ארוכה המצדיקה, לכשעצמה ומטעם זה בלבד, השתחררות מהסכם.

יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת פרוקצ’ה בעע”מ חברת החשמל, פסקה 38:

“במסגרת חובת תם הלב בביצוע חוזה, יש להניח כי נדרשת תקופה סבירה לקיום תוקפו של חוזה שלא נקבע לו מועד, בטרם יבוטל על ידי צד לחוזה”.

אינני מקבלת את טענת המשיבה כאילו מדובר בהסכם שמשכו 10 שנים, וכי לאורך תקופה ארוכה זו זכתה העותרת להנחה מארנונה. המשיבה עצמה מבקשת להפריד בין תחולת הסכם הפשרה הראשון והסכם הפשרה השני, וכעת מבקשת לאחד בין השניים. זאת עוד; בקבעו את משך זמן ההסכם כשיקול לטובת השתחררות מהסכם, שקל בת המשפט את האינטרס של מניעת הגבלת שיקול הדעת של הרשות לאורך זמן ארוך. בית המשפט אינו מביא את משך התקופה בה “נהנה”, לכאורה, הצד שכנגד מההסכם, כשיקול לטובת השתחררות מהסכם.

יחד עם זאת, נוכח קביעותי לעיל כי אין לקבל את השומה הרטרואקטיבית שביקשה המשיבה להשית, הרי שתחולת ההסכם, עד למועד כתיבת שורות אלה עומדת על 6 שנים. ובנסיבות העניין, מדובר על תקופה סבירה, לאחריה ניתן לבחון מחדש את תנאי ההסכם.

ביטול ההסכם בהודעה מראש:

20.   גם אם קיים צידוק להשתחרר מהסכם שאינו מוגבל בזמן, לאחר תקופה סבירה של כינונו, עדיין חלה חובה, על הצד שמבקש לבטל את ההסכם, ליתן לצד שכנגד הודעה, זמן סביר מראש, על כוונתו לעשות כן.

על כך העירה כבוד השופטת פרוקצ’ה בעע”מ חברת החשמל פסקה 38:

“יש להניח כי הודעת הביטול תינתן זמן סביר בטרם נכנס הביטול לתוקפו”

במקרה כאן המשיבה שלחה הודעת שומה סתומה המכילה מספרים חדשים, צופי פני עתיד ועבר, ללא כל הסבר או הודעה כי היא חוזרת בה מן ההסכם. לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט רובינשטיין, בעע”מ תשתיות נפט ואנרגיה פסקה ל”ח, המעידים על הכרחיותה של הודעה מראש על ביטול ההסכם. גם בנסיבות העניין שם לא הודיעה המשיבה לעותרת על ביטול ההסכם באמצעות הודעה מוסדרת מראש, אלא באמצעות שומת ארנונה מתוקנת, רטרואקטיבית:

“הדרך בה הלכה המשיבה לעניין זה לא היתה ראויה דיה. הגינות – יסוד מוסד בעבודתו של מינהל ציבורי, ואין צורך לשוב ולהכביר מילים – מצדיקה היתה, בהינתן ההסכם, כי המשיבה תפנה למערערת, תביא לידיעתה את גישתה שנתבססה על סקר פלוני, תביא לעיונה את הסקר, תבקש הערותיה, ותוציא החלטה רק לאחר הידברות. דבר זה לא נעשה”.

אני סבורה כי כשם שחלה חובה חוזית במישור היחסים בין שני צדדים באשר הם, להודיע על סיומה של ההתקשרות החוזית לצד השני, כך קמה, ואפילו ביתר שאת, אותה חובה על רשות מנהלית, להודיע לנישום בהודעה מוקדמת על ביטול ההסכם. הודעה מוקדמת זו, הכוללת הודעה באשר לגובה החיוב העתידי, תאפשר לנישום להתכונן לעתיד לבוא. אין די במשלוח הודעת שומה הכוללת אך סכומים ללא ציון הסיבה לשינו או אופן החישוב החדש, מבלי לציין שיש בשומה החדשה לבטל את כל ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים עד כה.

אני דוחה את טענת המשיבה כאילו טענת העותרת בדבר העדר הודעה מראש הינה הרחבת חזית אסורה. מדובר בטענה משפטית שהעלתה אינה בגדר הרחבת חזית אסורה.

מכאן באתי לכלל מסקנה כי החלטת המשיבה להתנער מן ההסכם באמצעות הודעת שומת מתוקנת, ללא הודעה מראש, וללא הודעה בדבר החיוב העתידי מראש, אינה סבירה.

שינוי נסיבות:

21.לא נטען, וודאי לא הוכח, כי חל שינוי כלשהו בנסיבות החיצוניות להסכם. טענת המשיבה כאילו נוספו שטחים מבונים אצל המערערת נדונה אצל ועדת הערר. בכל מקרה טענה זו אינה בגדר שינוי נסיבות המצדיק השתחררות מהסכם, שכן הצדדים הסדירו נושא זה בהסכמות ביניהם, באופן בו העותרת הודיעה למשיבה אודות הוספת שטחים בתחומה וחויבה בהתאם. נוהג זה חל בין הצדדים לאורך השנים בהצלחה ולכן אם נוספו מבנים בשטח העותרת, אין באלה כדי להוות שינוי נסיבות המצדיק השתחררות מהסכם.

אינטרס הציבור:

22.  טוענת המשיבה כי אינטרס הציבור בגביית מס אמת מצדיק את תיקון השומה וגובר על האינטרסים הפועלים לטובת העותרת בנסיבות המקרה. לטענתה, העותרת נהנתה במשך 10 שנים מטעות זו ונמנעה, כתוצאה ממנה, לשלם מיליוני שקלים שהיה עליה לשלם לו חויבה כדין.

לטענתה, אין לאפשר לעותרת להיאחז בהסכם הפשרה לעולמי עד ובכך להנציח את הטעות על חשבון כלל תושבי העיר יהוד הנזקקים לשירותיה של המשיבה. הנצחת טעות זו מהווה אפליה לרעה של מפעלי התעשייה האחרים בתחום שיפוטה של המשיבה, לעומת העותרת .

על טענת המשיבה בדבר טעות בסיווג נקבע כבר לעיל כי אין מדובר בטעות אלא בהחלטה חדשה לסווג באופן אחר את מבני העותרת. החלטה זו, כאמור טרם אושרה בערכאות המשפטיות ואין ערובה כי אכן תאושר.

כמו כן, בנסיבות המיוחדת כאן, אינטרס ציבור תושבי יהוד להינות מכספים נוספים שייגבו מהעותרת, עומדים אל מול אינטרס כלל הציבור במדינה הזקוקים לשירותיה של העותרת כמפעל המתכנן, מפתח ומייצר אמצעי לחימה ומיגון, המהווים חלק מחומת המגן של המדינה. חשיבותו של מפעל זה מתחדדת בימים קשים אלה עשרות מונים ומצטרפת למערך השיקולים כאן.

תום לב:

23. התנהגות המשיבה לאורך השנים נגעה לא אחת בחוסר הגינות. כך לגבי קביעת תעריף המרבי למ”ר תעשייה, שנמצא בלתי סביר באופן קיצוני, כיון שהוא גבוה בעשרות אחוזים מן התעריף בכל רשות מקומית אחרת, בעלת אפיון חברתית- כלכלי דומה.

בהמשך ביטול ההסכם הראשון, רטרואקטיבית, באופן שמבטל את פסק הדין של בית המשפט העליון לשנים 2001-2002, ללא הודעה מראש, ומבלי לפנות אל בית המשפט העליון בבקשה לבטלו.

כך גם התנערותה מהתחייבותה לתקן את התעריף המדורג בצו הארנונה בשנת 2003 ללא הסבר מניח את הדעת בעוד היא ביקשה לצאת נשכרת ממחדלה ולקבוע כי לפי צו הארנונה (שכאמור, לא תוקן), התעריף לגביו הסכימו הצדדים אינו חוקי.

לבסוף קביעת שומה רטרואקטיבית לשנים 2011-2012, באופן שמקיים את ההסכם עליו חתמו הצדדים בשנת 2006 במשך שלוש שנים בודדות ומעמיד בספק את הגינותה של המשיבה, לאחר שטענותיה בדבר טעות בסיווג, או בתעריף התבררו כחסרות שחר.

השומה המתוקנת כאמור, לא כללה הודעה מפורשת בדבר בטלות ההסכם, אלא הסתפקה במסמך הכולל מספרים חדשים, שאינו מבאר ואינו מנמק את הטעמים לשינוי. מקום בו התקיימה תקשורת קבועה בין הצדדים, תמוהה שבעתיים התעלמות המשיבה מחובתה להתריע על סיום ההסכם מראש, וחוסר הגינותה עת לא אפשרה לעותרת להיערך לחיוב החדש מבעוד מועד, ניכר.

כל אלה אינם מתישבים עם התנהגות הוגנת ותמת לב המצופה מרשות מנהלית.

יש לזכור כי פעולות אלה נעשו מבלי שחל שינוי נסיבות משמעותי המצדיק התנערות מהסכמים חוזרים בין הצדדים. בהעדר שינוי נסיבות, עולה החשד כי יש בטענות העותרת ממש. חיוב הארנונה של העותרת לשנת 2012, לפני תיקון השומה, עמד על 12,631,220 ₪. כעת מבקשת המשיבה להגדילו ל 16,110,537 (כאשר, כאמור, חלק מהגידול נוסע מהוספת שטחים, שינוי סיווג ושינוי שיטת המדידה).

לטענת העותרת, עיון בספר התקציב של המשיבה מגלה כי סכום הארנונה לפני התיקון, מהווה 12% מתקציב ההכנסות של המשיבה, כאשר העותרת היא משלם הארנונה הגדול ביותר בתחום שיפוט המשיבה. מכאן סבורה העותרת, ונראה כי יש אמת בדבריה, כי המשיבה רואה בעותרת כ”כיס עמוק”, ממנו ניתן לגבות עוד ועוד כספים, בחוסר תום לב, ובניגוד להסכמות וללא הצדקה.

סוף דבר:

25.  מכל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את העתירה ואין להתיר למשיבה להשתחרר מההסכם שבין הצדדים.

אל החלטתי זו הגעתי לאחר ששקלתי את אינטרס ציבור התושבים ביהוד, את הסכום הגבוה השנוי במחלוקת (בהתחשב בכך שאינו סופי ואין בטוחה שיתקבל) את החובה לגבות מס אמת, את החובה למנוע אפליה אל מול נישומים אחרים, את העובדה כי ההסכם לא הוגבל בזמן ואת שאלת חוקיות התעריף – מצד אחד.

מנגד ולטובת העותרת נשקלו החובה לקיים הסכמים, חוסר תום ליבה והגינותה של המשיבה המפורטים לעיל, העובדה כי לא הודיעה על ביטול ההסכם מראש וכדין, אמון הציבור ברשות המנהלית, אינטרס כלל ציבור המדינה בתפקודה של העותרת, אינטרס הציפייה וההסתמכות של העותרת בקביעת תקציבה לשנים הבאות, העובדה כי לא חל שינוי נסיבות כלשהו המצדיק השתחררות כאמור וספק אם חל צידוק חוקי נוכח שאלת חוקיות התעריף והאחראים לחוסר הודאות לעניין זה.

נר לרגלי עמד עקרון כיבוד ההסכמים, וההלכה לפיה נדרש אינטרס ציבורי בעל עוצמה מיוחדת, שינוי נסיבות מהותי, או צורך ציבורי חיוני, כדי להצדיק את תחולת החריג של השתחררות מהסכם. לא מצאתי כי אלה קיימים במקרה שלפני.

26.       יחד עם זאת אני עירה לכך כי יש לקבוע מנגנון אשר יסדיר את היחסים בין הצדדים לטווח ארוך ולכן אני קובעת כדלקמן:

א.     העתירה מתקבלת, לפיכך – ההסכם שבין הצדדים יעמוד בתוקפו עד סוף שנת 2016 או עד להכרעה סופית בשאלת סיווג מבני העותרת – המאוחר מבין השניים.

ב.     היה ותבקש המשיבה להשתחרר מן ההסכם יהא עליה להודיע לעותרת על כוונתה לעשות כן 6 חודשים מראש ובכתב.

מבלי לקבוע מסמרות, ולמען ימנעו הליכים משפטיים ארוכים ויקרים נוספים בין הצדדים, סבורה אני כי על המשיבה לפעול לחקיקת תעריף מדורג לתעשייה, ברוח הסכם הפשרה הראשון שאושר על ידי בית המשפט העליון, כפי שהתחייבה במסגרתו. אני מוצאת היגיון רב בקביעת תעריף מדורג למבני תעשייה על פי שטחם, כפי שנהוג הדבר ברשויות מסוימות.

בהעדר חקיקת תעריף מדורג כדין, תחזור שאלת סבירות התעריף אל הערכאות המשפטיות, וכפי שכבר נקבע בעבר, ומן הראיות שלפני, לא בכדי תעלה שאלה זו.

עדיפה הסדרה ברורה, שוויונית, סבירה ועקבית על פני הסכמים אחרים, שאינן מבטיחים ודאות כלכלית ופוגעים קשות באמון הציבור ברשות.

בנסיבות העניין אני מחייבת את המשיבה לשאת בהוצאות העותרת בסך 30,000 ₪.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י”ט אב תשע”ד, 15 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.