סטורי קורונה: געגועים לטיולים בטבע

אני ידוע בשכונה כטיפוס אופטימי שרואה תמיד את חצי הכוס המלאה, לכן בימים אלה של סגר/ עוצר/ מעצר המוני שואלים אותי רבים: שי, מה כל כך טוב במצב הזה? לא עובדים, אנשים מתים, ועסקים קורסים. נו, שי, נראה אותך מוצא משהו חיובי בזה.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

אני מודה , זה לא קל, אבל אחרי מחשבה מאומצת הצלחתי להגיע למשהו, אחרי שראיתי את הידיעה על שוטר שרדף אחרי תושבת גני תקווה שכל חטאה היה ללכת בגינה.

סיור שוטר על סוס. צילום: באדיבות תושבת גני תקווההמרדף הזה, שהפך לויראלי, המחיש לנו כמה אנחנו משתוקקים כבר לצאת מהבית, אל הקניון, אל הגינה, אל מה שאתם מכנים “הטבע” ואני מכנה “מכת טבע”. למה? תשמעו מה שקרה לי בדיוק בתקופה הזו בשנה שעברה.

האביב הוא הרי זמן הטיולים הכיתתיים. דווקא בתקופה הזו דחוף למשרד החינוך להוציא את התלמידים לראות את סתוונית החורש, איריס הפיפיס ועוד כמה צמחים נדירים שרואים רק שבועיים בשנה, או בלופ בחינוכית. המנהג המוזר הזה לא היה מטריד את מנוחתי, אלמלא קיבלתי מכתב מהמורה שמבקש ממני להצטרף לטיול כהורה מלווה (לא להתבלבל עם מבוגר אחראי, זה לא אותו דבר).

בלילה לפני הטיול לא עצמתי עין. לא מרוב דאגה. פשוט הילד התעורר כל רבע שעה, צעק שהוא מאחר, ואני זה שהייתי צריך להחזיר אותו למיטה ולהפריד אותו מהמימייה.

בבוקר האישה העירה אותי בצרחה כל כך חזקה שהתרנגול בחצר חטף דום לב. וכולה, כי קמנו באיחור דיפלומטי של 45 דקות. “קום כבר, תמיד הילד מאחר בגללך. גם לצבא הוא יאחר”. פרופורציות תמיד היו הצד החזק שלה.

בדרך לבית הספר הייתה לי תחושה ששכחתי משהו. צלצול אחד מאשתי פיזר את הערפל. “הילד בבית!!!” היא צרחה בהיסטריה והתרנגול התעורר לחיים.

החלוקה באוטובוס בין אבות לאמהות ברורה. הן מקדימה עם המורות ואנחנו מאחורה, בין ערמות ביסלי וקיא, עם פרצוף של ארוחת שבת אצל החותנת. כמו במילואים, גם כאן מתפתח שיח לוחמים בניסיון לברר על מה כל אחד “יושב”.

“לא שטפתי כלים”, מודה אחד. “הברזתי ממסיבת חנוכה”, מתנצל השני ואני מנסה להיזכר מה עשיתי לא נכון.

בירידה מהאוטובוס המדריך הצרוד סיפר לילדים על החיות הנדירות שברחו בגלל רעש המימיות. לא הפסד גדול. שתי דקות מול “נשיונל גאוגרפיק” ואתם מכוסים. אחר כך הסביר כמה שהצמחים בשמורה נדירים ומייד הבחין בעשרה ילדים עם הצמח ביד. “והנה כאן יש לנו תצפית על העמק”, סיפר המדריך בגאווה. “ביום טוב אפשר לראות מכאן את דמשק” (שמתם לב שתמיד מגיעים למקומות האלה במזג אוויר מעונן חלקית?).

אחרי שעלינו על כל דיונה אפשרית עצרנו להפסקת שתייה, והילדים ניצלו את המים כראוי, וזה אומר מלחמת מים שבה כל פה הוא אקדח מים מאולתר וכל מבוגר הוא מטרה ראויה.

כשחזרנו הביתה אשתי שאלה את הילד “איך היה?” ואני מיהרתי לענות “מצוין, עכשיו אני יכול להבריז מהמדורה של ל”ג בעומר…”

רוצים להשתתף בתחרות “סטורי קורונה”? שלחו לנו את הסיפור שלכם, עד 500 מילה למייל:

[email protected]