קורונה סטורי: “אריך ואני”

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

“אריך” 

מאת: אופיר אלן

לא פעם חשבתי שעשרה קבין של נועם ירדו לעולם ותשעה ניתנו לאריך. הדיבור של אריך היה מנגינה עדינה שעולה ויורדת באוזן, אולי זה היה קשור לצ’כית שדיבר בילדותו, אבל העברית בפיו הייתה רהוטה ושיחה עם אריך הייתה תענוג שלא רציתי להפסיק כי למדתי ממנו כל כך הרבה, אפילו שאני בוגרת אוניברסיטה ואריך לא סיים את לימודיו בבית ספר יסודי.

אריך היה ילד כשפרצה מלחמת העולם השנייה והדבר היחיד שעליו לא דיבר הייתה המלחמה, רק שהיא תמיד ריחפה שם, יחד עם ידו המתעגלת באוויר עם המספר הכחול המקועקע בצידה הפנימי. בעיניים של אריך תמיד ריצד חיוך עדין, למעשה, אריך חייך כל הזמן, ואפילו שארבעים שנים הפרידו בינינו, בכל הזדמנות עברתי בבית שלו ושל חנה אשתו, ולא הייתי היחידה, זרם אנשים הגיע אל הבית של אריך, מכל העיר ומכל הגילים, אנשים שפגש ברחוב ואחרי שיחה מחויכת בת כמה מלים כבר הזמין לביתו לכוס קפה ועוגה, ילדים שעזר להם בשיעורי הבית, ועולים חדשים שנעזרו בו במילוי טפסים מסובכים.

אהבתי להתלוות לאריך כשיצא בכל ערב לטיול היומי שלו, ‘תיקון’ הוא קרא לו וכששאלתי מה זה אומר, ענה, “וצריך לעשות את התיקון כל יום, הוא תופס רק לאותו יום”.

באחד ה”תיקונים” האלה התחיל פתאום גשם חזק והצעתי לאריך לתפוס מחסה, אבל אריך המשיך לצעוד והפרצוף שלו נראה כאילו נלחם במלאך המוות, זה לא היה הפרצוף של אריך. אחרי הטיול הזה שמתי לב לכך שכל החלונות בבית של אריך מכוסים בוילונות בהירים שמעולם לא הוסטו, שדווקא כשדיבר על דברים קשים הרחיב את חיוכו, והבנתי שאריך פיתח נשק של חיוך ונועם למול הזוועות שכבש בתוכו, שהרחיק מה שלא רצה לראות מעבר לוילונות בהירים, ואיכשהו, שאב מהטיול היומי שלו כוח לעשות את זה.

לימים עזבתי את העיר הצפונית הקטנה של אריך ועם השנים התנתק הקשר בינינו עד שבתום הפסח האחרון, כשהוסר הסגר שהוטל על המדינה בשל הקורונה, קיבלתי מייל מסופי, בתו של אריך:

אבא אמר לי לפני שנים “שמשהו בך מזכיר לו את אחותו”, זו הייתה הפעם היחידה שהזכיר באוזני מישהו מבני משפחתו והבנתי שהיה לו רגש מיוחד אלייך, לכן כותבת לספר לך. את יודעת מה היה בשביל אבא הטיול היומי שלו, הוא לא ויתר עליו מעולם. ימי הקורונה שבאו עלינו מנעו ממנו את “ה’תיקון” וחשבתי שהשלים עם כך אבל בכל יום הלך והתכנס בעצמו, הלך והשתתק, ובליל הסדר עשיתי טעות נוראה, הצעתי לו שנפתח את החלון ונסתכל החוצה, ננשום אוויר צח.

חרצתי את גורלו של אבי במשפט הזה. פתחתי את החלון והוא התחיל לצעוק “שיורים, שיורים באבא שלו והראש שלו מלא דם”.

אבא חטף לידיים חפצים והתחיל לזרוק דרך החלון החוצה, וצעק בצ’כית, קרא בכל מיני שמות, והפרצוף שלו… לא אשכח את הפנים שלו. נאלצתי לקרוא לרופא, הוא נתן לו זריקה ולקחו אותו לטלביה, ביום האחרון של פסח הוא נפטר שם. אני מקווה שיצא אל החירות שלו, מהזוועות, צדקת, בכל יום הוא נלחם בהן, אבל החיוך המתמשך שבו הדף אותן, קרס. ברור שהטיול היומי שגזלה ממנו הקורונה תרם לזה הרבה.

הקורונה סגרה לאנשים את הדלת ופתחה להם את החלונות. לאבי היא סגרה את החלון האחרון.