גמילה מחיתולים – מה עושים עם הפספוסים האלו?

“הוא משחק ולא קם לעשות פיפי”, “היא רוקדת ריקוד שברור לי שהיא צריכה אבל מתאפקת”, “עם פיפי בסדר אבל קקי רק בתחתונים”, “היא מפספסת באמצע הסלון כאילו היא עושה לי דווקא”, “הוא מפספס בלי סוף”, למעשה, הבעיה בדרך כלל מתחילה כשההורים מתחילים עם הרבה הסברים, הצעות וכל מיני ניסיונות ופתרונות ונעשית התעסקות רצינית סביב הנושא הזה – גמילה מחיתולים.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

ממה ננסה להימנע בתהליך הגמילה:

• לא מורידים חלקית את החיתול ולא מחזירים את החיתול לסירוגין – כי זה מבלבל ואנחנו רוצים להעביר לו מסר ברור, שאנחנו מאמינים שהוא מסוגל להיות כבר בלי חיתול, גם כשזה קשה ולא כל כך מצליח ומפספסים – אנחנו עדיין סומכים עליו לכן, מהרגע שהתחלתם את התהליך, צריך לזכור שהפספוסים הם חלק מתהליך הלמידה.
• לא מנסים לשכנע או לתת פרסים – נמנע מלתת לו טלפון/צעצועים/לשבת לידו ולפצוח בשיחות נפש, כל הדברים האלה – מייצרים לעיתים את ההיפך, במקום לעזור לו, הם מייצרים הרבה לחץ והמסר שעובר לילד הוא שכנראה זה באמת קשה או בלתי אפשרי, כי אמא פתאום מציעה לי דברים ממש שווים אפילו את הטאבלט בשירותים. בנוסף, מדבקות כפרס למשל, בהתחלה נראות לו אטרקטיביות, ושווה להתאמץ עבורן אבל מהר מאד, הן מפסיקות לעניין אותו וצריך למצוא משהו אטרקטיבי ושווה יותר. ובכלל, העניין הוא, שבתהליכי למידה שונים בחיים, נדרש מאיתנו לגייס מוטיבציה פנימית, מאמץ והתגברות. גמילה מחיתולים – היא למידה: הילד לומד משהו חדש והוא עושה זאת עבור עצמו ולא עבורי, ההורה. ולכן, מה שהילד בעיקר זקוק לו: זה לקבל ממני, ההורה, אורח רוח, סבלנות ואמונה – שהילד ירגיש שההורה מאמין בו.
• לא לקחת בכוח, לכעוס או לאיים (רק אחרי…/ אם.. אז) – גם אם עבר הרבה זמן, גם אם אנחנו רואים שהוא צריך ומתאפק, נמנע מלדרוש או לקחת כשאינו מעוניין ומסרב, כי ככל הנראה ממש דקה אחרי – הוא יפספס. דרישה בכוח מייצרת לחץ ומאבק על שליטה, והצרכים הם בשליטתו הבלעדית. אנחנו לא יכולים לעשות אותם במקומו בדיוק כמו שאנחנו לא יכולים להירדם או לאכול במקומו. תפקידנו, לייצר עבורו תנאים אופטימליים, להדריך, ללוות, לאפשר להתנסות, להרפות ולעזור, ובעצם כל ניסיון להכריח אותו, רק יעכיר את היחסים ויקשה על הלמידה.

אז מה כן נעשה?

• ניקח צעד אחורה – אולי אתם שואלים אותו יותר מדיי פעמים ולוקחים ממנו את האחריות על הצרכים שלו? צריך לזכור גם ברגעים הלא פשוטים שאנחנו מזהים שהוא צריך ורואים שהוא מתאפק – האחריות היא של הילד, והכוונה בלי “אולי בכל זאת תנסה טיפה” כי הרעיון הוא להפסיק עם היוזמה ההורית: בלי לשאול, לבקש, להסביר שוב ושוב, לקרקר סביבו, לעצור הכל ולהתעסק בזה, שהרי חלק מהלמידה הינה, ההבנה שהצרכים שלו – הם באחריותו ולכן, עליו ללמד להיות קשוב לגופו, לעצור את יתר הפעילות וללכת לעשות זאת ועלינו – לשחרר. ניתן להציע כשלוש פעמים ביום, לדוגמא כשקמים משינה, לפני שיוצאים מהבית ולפני שהולכים לישון. אם הוא לא ירצה לעשות, נרפה. יתר הפעמים במהלך היום יהיו באחריותו וביוזמתו ובכך תשדרו לו שאתם סומכים עליו.
• תגובות לפספוסים הן המפתח – נגיב בצורה עניינית ומעודדת לפספוסים, בימים הראשונים, נשתף את הילד, נסביר לו, ש”בהתחלה מפספסים וככה לומדים”, או “לא נורא מתוק כשאתה מרגיש את זה בבטן תנסה לעצור ותקרא לי, ונלך יחד לשירותים”. אחרי מספר פעמים, כשהילד כבר שמע את המסר, הבין, תרגל ופספס, לקצר אותו “עשית פיפי/קקי בוא נחליף לך לבגדים נקיים” חשוב להיות עקביים עם התגובה העניינית, בלי הטפות והרצאות. בנוסף, עודדו אותו מדי פעם על התקדמות, השתדלות ומאמץ לדוגמא: כשהילד מנסה, יושב ולא מצליח, אפשר לאמר לו: “איזה יופי שאתה מנסה לשבת בסבלנות אני יודעת שאתה לומד ושתדע בקרוב”. כשהוא מפספס, ללכת להתנקות בשירותים ולהגיד משהו בסגנון – “מתוק, אני יודעת שזה לא נעים לך, אבל עוד קצת, אתה תלמד ותלך לעשות בשירותים”. במידה ויש הצלחות, נגיב בשמחה בלי מסיבה, כלומר: בצורה מתונה, שהרי זה תהליך טבעי והוא בתחילת הדרך, לכן נשמח עמו בשמחתו מבלי לייצר לחץ עבור הפעמים הבאות.
• חיזוק תחושת המסוגלות – נאפשר לו להתנסות בכל מיני דברים חדשים ולעשות בעצמו פעולות יומיומיות שונות כגון: שטיפת ידיים, לקחת לעצמו מהמגירה או מהדף, או למשל כשמעוניין לשתות, נראה לו איפה הכוס – ונימנע מלהגיש לו אותה ליד. כמו כן, נוכל להתייעץ איתו מה ירצה לעשות קודם – להתקלח או לצחצח. רצוי גם לשתף אותו במטלות הבית: ניעזר בו בסידור הבית, או בהכנסת הכביסה למכונה. הרעיון הוא, שירגיש שהוא יכול לעשות עבורו ועבורנו כל מיני דברים, כי הוא גדול ואנחנו סומכים עליו. נאפשר לו ליזום ונשקף לו את הכוחות שלו שהוא יחוש את שרירי המסוגלות שלו וכך יוכל לסמוך על עצמו.

לבסוף – בדקו: האם באמת ניסיתם להרפות? האם יש לכם סבלנות לקצב הלמידה שלו? האם ניסיתם לשחרר את האחריות? אחריות היא כמו חפץ, אם אני רוצה שמישהו ייקח אותו, אני צריכה לשחרר את החפץ מהיד שלי, כדי שהשני יוכל לקחתו.

כאמור, הפספוסים הם חלק מהלמידה וזה טבעי, יש ילדים שקולטים את העניין תוך הרטבות מעטות, לאחרים, זה יכול לקחת יותר זמן – מספר ימים או שבועות. העניין הוא, שלעיתים הפספוסים מלחיצים אותנו, ההורים. ההתאפקויות לעיתים מדאיגות אותנו, חוסר היוזמה מעלה תהיות, וכשהורה מעביר לילד חוסר סבלנות, דאגה וחוסר אונים, את האכזבה או את הלחץ שלו  – של ההורה, אז זה יהיה המסר שיעבור לילד ואיתו הוא עובד – זה יהיה הדבר העיקרי שמעסיק אותו,  ובעצם, זה הדבר  שעשוי לעכב את תהליך למידה, לייצר מתחים, כעסים, מאבקים ולחצים. לכן, בעיקר צריך לנסות לשדר לילד – שזה בסדר, שאתם לא מתרגשים או נבהלים מהפספוס אלא סומכים עליו, שהוא בלמידה ובקרוב הוא יידע.

במקרים שהילד במשך חודשים בתהליך הגמילה ועדיין מתקשה לעשות בסיר/אסלה – מומלץ לפנות לייעוץ והדרכה פרטנית.

הכותבת היא מדריכת הורים מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך ומתמחה בליווי גמילת חיתולים בגישת בעצמי.

מוזמנים לשלוח לה שאלות בהודעות  בעמוד הפייסבוק בנושא ההורות, ארבל שרייבמן – הדרכת הורים

לטורים קודמים