בין אזעקה לזעקה: הסיפור המפתיע של תיאטרון השוליים של קריית אונו

בני הזוג אולג רודובילסקי ומרינה בלווצב הכירו על רקע אהבתם הבלתי מתפשרת לתיאטרון. כאשר עלו ארצה החליטו בניגוד לכל הגיון להקים תיאטרון במקום היחיד שניתן להם: מקלט ציבורי בלב קריית אונו. כך במשך 20 שנה בין אזעקות לשטפונות הם מעלים הצגות קלאסיות בעיקר לקהל הדובר רוסית. כשהם זוכים בפרסים בינלאומיים בבירות אירופה,  אף אחד לא משער שהכול מתנהל בתקציב זעום מתוך מקלט עמוק באדמה אותו הפך אולג ברבות השנים לחלל תצוגה מעורר השתאות.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

בימי מבצע ‘שומר חומות’ נשמעה אזעקה בקריית אונו. חבורת ילדים שטיילה ליד הקניון נבהלה וחיפשה מחסה. כשראתה מקלט סמוך רצה אליו וכאשר ירדה במדרגות במהירות היא פתאום הבחינה במחזה (תרתי משמע) סוריאליסטי כאשר נקלעה לחזרות להצגת ילדים בתוך המקלט שהוסב לחלל תיאטרוני. יש לשער שחלק מהילדים בעלי הדמיון המפותח יכלו לרגע להתבלבל ולחשוב שהם חצו את ארון הבגדים והגיעו לממלכת נרניה או שמא נפלו למחילה של ארץ הפלאות. אך בסך הכל מדובר בקבוצת תיאטרון השוליים ‘זירו’ אותה הקימו ‘משוגעי’ התיאטרון בני הזוג אולג רודובילסקי ומרינה בלווצב שאגב גרים מרחק עשר דקות הליכה, בבנין הרכבת הנודע של פארק צה”ל שנודע כאחד מסמלי זרם הברוטליזם באדריכלות (ובמקרה מתגורר כניסה לידי).

עד היום יש רבים בעיר שלא יודעים שמתחת לאף שלהם פועל תיאטרון רוסי קלאסיקוני שמעלה כמה עשרות הצגות בשנה ומופיע בארץ ובעולם. את אולג כבר מכירים בקרב הקהל הרוסי שוחר התרבות, אך לאחרונה הוא החליט להרחיב את המנעד ומעלה בימים אלו הצגה בעברית ע”פ סיפור של שי עגנון: “אני רוצה שקהלים נוספים יחשפו להצגות שלנו” הוא אומר לי תוך שהוא עושה לי סיור במקלט שלא דומה לשום דבר שפגשתם:

כבר בכניסה למקלט קירות הבטון החשופים מעוטרים בתמונות, בחפצים מתוך הצגות שעלו בעבר והתחושה היא שהגענו לבית של ביטל ג’וס.

גם החלל הגדול של המקלט חצוי לשניים:

החלק הראשון מורכב מבמה מאולתרת שכולל עד 30 מקומות ישיבה וביתר השטח כלונסאות ולעיהם בדים צבעוניים. אפילו גופי התאורה הורכבו במחשבה שלא יעשו יותר מדי חום.

החצי השני של המקלט מוקדם לחדר איפור, לחדר הלבשה שכולל מתלים ארוכים עליהם בגדים מסוגים שונים.

חשוב לציין שלא מעט מהתלבושות היחודיים, האפקטים והתפאורה נעשו בעבודת יד של בני הזוג שחיים, נושמים ועושים תיאטרון 24/7 ואני לא צוחק כי אחד התנאים לשימוש במקלט הוא שהוא יישאר פתוח בימי מתיחות כך שלמעשה מאז פרוץ המלחמה אולג נמצא שם יותר מאשר בביתו כי הוא אינו יכול להשאיר את הציוד ללא השגחה.

בני הזוג רודובילסקי – בלווצב עלו ארצה בגלי העלייה הגדולים באמצע שנות התשעים יחד עם בנם מטשקנט לאחר שהשלימו שם את לימודיהם בחוג לתיאטרון באקדמיה הממשלתית. כשהגיעו לארץ עמדו בפני דילמה – האם כמו רבים מבני העלייה הם יעבדו במה שניתן או בניגוד לכל היגיון הם יעשו תיאטרון: “אנחנו משוגעים לדבר” אומר לי אולג, “לא יכולנו לעשות משהו אחר”. והם החליטו להקים תיאטרון משלהם: “רצינו תיאטרון עצמאי מבלי שיכפו עלינו תכנים או שניכנע לתכתיבי השוק וגם ההבנה שיש בארץ עולים שזקוקים לתיאטרון איכותי עם רפרטואר קלאסי בשפה הרוסית”.

במאי 2003 הם הקימו את תיאטרון זירו כאשר העלו את ההצגה ‘אישה בחולות’ שמבוסס על נובלה של המחזאי היפני קובו אבא. את המקלט נתן להם בזמנו הפעיל החברתי ואיש הנדל”ן רפי גרגס שסייע לעולים חדשים בעיר.

במהלך השנים גיבש התיאטרון צוות שחקנים ועובדי במה. והם העלו מחזות של גדולי הספרות: נבוקוב, צ’כוב, שלום עליכם וגם אלבר קאמי זאב ז’בוטינסקי ועוד.

יש גם הצגות לילדים רובם הם קלאסיקות רוסיות שההורים הכירו טרם עלו ארצה ורק אחת מהם, ‘תיאטרוניק’ מחזה שכתב אולג ועוסק בתולדות התיאטרון, מוצגת בעברית.

במהלך השנים הם השתתפו בעשרות פסטיבלים בקנדה, גרמניה, רוסיה ליטא, אוקראינה ועוד והם ייצגו בכבוד את התרבות הישראלית. תוך כדיהם זכו בפרסים רבים. ההצגה האחרונה בעברית עוסקת ‘בציפורי’ סיפור של שי עגנון עליו כתבה הסופרת זוכת פרס ספיר, עופרה עופר אורן (אף היא תושבת המקום) “על הבמה עולה אולג רודובילסקי, נוכחותו הבימתית עזה כל כך, אבל גדולתו אינה בממדי גופו אלא בעוצמה הממגנטת שהוא מקרין. זוהי הצגת יחיד שאי אפשר להסיר ממנה את המבט. רגע הוא סופר מזדקן שנואם בפני מלך שוודיה בטקס קבלת פרס נובל ורגע הוא ילד תמים שמדלג בעליזות בדרכו אל ‘החיידר”.

בשעת ערב כשאני יורד עם הילדים לגינת המשחקים אני מבחין באולג בדרכו אל ‘המקלט’: “יש לי היום הופעה של פסנתרן מגרמניה” הוא אומר לי בנון שלנטיות ומוסיף “בערב יש לנו הצגה של קאמי”. נער שלומד במגמת אומנות בתיכון המקומי ועושה חלטורות בציורי גרפיטי מופתע לשמוע ממני שהבחור הצנום שחלף לידי מפעיל תיאטרון מקומי יותר משני עשורים ועוד במקלט סמוך”.

עכשיו הגיע הזמן לתת לו מקום ראוי יותר כדי שיוכל להרחיב את הפעילות: “תן לי כמה חודשים ואני הופך לך כל אולם מספיק גדול לחלל תיאטרוני מכובד”.