“לא אחזור לקיבוץ דן אחרי המלחמה”: המפונה מהצפון שעברה לגני תקווה בראיון גלוי לב

ב-07.10.23, בוקר שמחת תורה, אירחה רוני יוסקוביץ’ בביתה שבקיבוץ דן את בני משפחתה שהגיעו מקריית אונו. היא לא תיארה לעצמה שבשעות הבוקר המאוחרות היא כבר תשלח את ילדיה יחד עם בני המשפחה חזרה לקריית אונו, ושזו תהיה בעצם הפעם האחרונה בה הם יראו את ביתם.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

כמעט שנה אחרי, אחרי אינספור נדודים ברחבי הארץ מדן ועד אילת (פשוטו כמשמעו במקרה של רוני), הגיעו רוני וילדיה לגני תקווה, בה החליטה רוני להשתקע. ביום חמישי הקרוב יחגוג יובל בנה של רוני בר מצווה. בעקבות ההסלמה הביטחונית רוב חבריו לא יוכלו להגיע לאירוע המרגש.

בראיון גלוי לב ולא פשוט מספרת יוסקוביץ’ על המסע המטורף שעברו היא וילדיה בשנה האחרונה, על חוסר הוודאות שעדיין נמשך (“אף אחד לא מוכן לעשות לי הובלה מקיבוץ דן בגלל המצב”), וגם על הדברים המשמחים שבכל זאת ישנם (“הקהילה בגני תקווה עוטפת ומחממת מאוד”).

שלום רוני. כמעט שנה אחרי, ספרי לנו בקצרה מה עברתם מאז ה-07.10

“בחג הסוכות אירחתי את כל משפחתי מקריית אונו, כיוון שיש לנו בית גדול שם. באותה שבת איך ששמענו מה קורה בארץ, והיה חשש שתהיה חדירה גם מצפון, פיניתי את ילדיי יחד עם בני המשפחה חזרה לקריית אונו למרות שעוד לא דרשו מאתנו להתפנות. אני נשארתי בבית להיות עם הכלב”.

מתי הגיעה הדרישה להתפנות?

“שבוע אחרי אני חיפשתי מקום לגור בו, זה היה עוד לפני שהמדינה הכריזה על פינוי או מקום שאליו ניתן להתפנות. ידיד שלי מאילת הסכים לתת לי לגור בדירה שלו אני והכלב. שמה הייתי במשך שבוע. ביום חמישי שלאחר מכן, כמעט שבועיים אחרי, קיבלנו הודעה מהקיבוץ כי מלון דן כרמל בחיפה יאכלס את מפוני קיבוץ דן ושניתן להגיע לשם. אספתי את ילדיי מקריית אונו, אותם לא ראיתי למעשה מאז תחילת המלחמה, ונסענו יחד למלון דן בחיפה”.

איך זה היה לך ולילדים לגור במלון?

“הילדים שלי הם ילדי קיבוץ. הם לא רגילים לחיות בעיר. בהתחלה העירו לילדים במלון על זה שאסור ללכת יחפים בשטח המלון. זה היה די מוזר. היינו 600 איש בערך במלון, לימודים לא היו שם. אני מורה במקצועי והצלחתי למצוא עבודה בריאלי בחיפה.

רק לאחר חודש פתחו במלון בית ספר לילדי היסודי, בתי הקטנה כביכול למדה שם, אבל זה היה משהו מאוד מאולתר, הם יותר עסקו באמנות ותיאטרון, יותר לנפש מאשר לימודים נטו.

חטיבה ותיכון הכניסו רק אחרי חודשיים לבית ספר בחיפה, אך בתקופה הזו הרבה משפחות כבר עזבו את המלון, הרבה פשוט טסו לחו”ל או חזרו בלית ברירה לקיבוץ. זה היה קשה מאוד לילדים שלי, בעיקר לאמצעי שהיה בכיתה ז'”.

איך חיים במלון תקופה כל כך ממושכת?

“חיינו על מזוודות. היינו בשני חדרים קטנים, אני שלושה ילדים וכלב. אבל לא היה פתרון אחר נכון לאותו הרגע. בחודש יולי הודיעו לנו שהשהות במלון למפוני דן הסתיימה, ושכעת כל המפונים עוברים למרום גולן, אזור לא מפונה אבל מטווח לכל דבר ועניין. אני החלטתי שלשם אני לא מתפנה, ופה בעצם החלטתי לעבור לגור ליד משפחתי בקריית אונו”.

הצלחת למצוא דירה מהר?

“הייתי צריכה דירה גדולה שתכיל אותי ואת שלושת ילדיי וגם כלב. לא היה פשוט אבל מצאתי דירה אליה אני אכנס רק בתחילת אוקטובר. חודש גרנו אצל אימא שלי בקריית אונו ועד ה-01.10 אנו גרים ביחידת דיור קטנה בגני תקווה”.

מה עם הבית וכל הציוד שנשאר מאחור בקיבוץ דן?

“הבית עומד. אני משלמת עליו כמובן. כרגע ביחידת דיור יש לנו את כל מה שצריך, אבל בשבוע הבא אני אמורה להיכנס לדירה החדשה. תכננתי לבצע הובלה של כל הציוד שלנו מהבית בקיבוץ לגני תקווה, אבל כרגע בגלל ההסלמה באזור אני פשוט לא מצליחה למצוא מוביל שיסכים להיכנס לשם. אני צריכה הובלה של המיטות שלנו, לא יודעת כרגע איפה בדיוק נישן, הרבה דברים קניתי בלית ברירה. זה כרגע מטריד מאוד הנושא של ההובלה”.

ביום חמישי הקרוב יעלה יובל, בנה של רוני שהגיע לגיל מצוות, לתורה. האירוע יתקיים בבית הכנסת הגדול בסביון, ותוכננו להגיע לשם כל חבריו של יובל מהקיבוץ, שנמצאים ברובם במקומות שונים בצפון הארץ, בהסעה שתכננה רוני להוציא מאזור ראש פינה.

עקב ההסלמה הביטחונית, החליטה רוני לא לקחת את הסיכון ולוותר על הסעת הילדים מהצפון.

“ליובל נורא קשה עם המצב”, מספרת רוני. “הוא לקח את כל מה שאנחנו עוברים יותר קשה מאחותו הקטנה שכרגע בכיתה ד’ ואחיו הגדול שעסוק עם בגרויות. הוא מבין את המצב אבל זה לא פשוט עבור ילד מה שאנחנו עוברים, אי אפשר אפילו לתפוס מה שאנחנו ורבים אחרים עברנו לפני כבר שנה כמעט”.

הוא הצליח לרכוש חברים חדשים?
“הוא ילד שחולה כדורגל. איך שעברנו לאזור רשמתי אותו לקבוצות כדורגל בקריית אונו שם הוא רכש במהרה חברים חדשים. אני מאמינה שהחברים החדשים יגיעו לבר מצווה וישמחו אותו. הוא הבין שהמצב הסלים ושהחברים מהצפון לא יוכלו כנראה להגיע”.

אחת ממטרות הלחימה כרגע היא החזרת התושבים לצפון. אתם תחזרו כשתסתיים המלחמה?

“אנחנו לא נחזור. אנחנו הופקרנו פעם אחת ואני לא אקח את הסיכון שיתרחש עוד 07.10 הפעם מצפון. האסימון אצלי שאנחנו אזרחים סוג ב’ נפל עם תחילת המלחמה. למה אנחנו מטווחים שנה אבל טיל אחד במרכז וכל המדינה על הרגליים? אני לא מאמינה שהשגת השקט תגיע כל כך מהר ובטח לא כמו שמבטיחים לנו.

אבל למעשה זה לא רק המצב הביטחוני. למה בשביל לראות רופא אני צריכה לנסוע לקריית שמונה? למה בשביל לראות סרט אני צריכה לנסוע עד לכרמיאל? מגיע לי ולילדים שלי להיות שווין זכויות, וכנראה אפשר לקבל את זה רק במרכז הארץ”.

למה בעצם החלטת לעבור לצפון?

“אני חליתי בסרטן והייתי בטיפולים קשים במשך שנתיים. לאחר שהחלמתי החלטתי שאני משנה כיוון מקצועי. נרשמתי לפרויקט חותם, שבעצם מסייע בהסבה של אקדמאיים ומכשיר אותם בתחום ההוראה. מטרת הפרויקט היא לגייס מורים איכותיים ולשלב אותם בפריפריה. אני החלטתי ללכת לשיא הפריפריה ובחרתי ללמד בקריית שמונה. שם החל הרומן שלי עם הצפון. יש טבע ויש שקט, מדי פעם יש קצת בלאגן עם חיזבאללה אבל דבר כזה לא חשבנו שיקרה לנו”.

רוני יש קצת אופטימיות בסיפור שלכם?

“הקהילה פה בגני תקווה. הקהילה פה עוטפת אותנו באהבה ובחום, כל מי שמכיר ושמע את הסיפור שלנו מציע עזרה ושואל במה אפשר לסייע.

אני באמת רוצה לנצל את הבמה להביע הערכה לרינת טוביה ממחלקת הרווחה, שעזרה לי להרים הפקת בר מצווה בשלושה שבועות, למצוא בית כנסת, עזרה עם הקייטרינג ועוד. גם למחנכות ויועצות בתי הספר בעיר ראשונים, יובלים ומיתר, שם לומדים ילדיי, שחיבקו ועטפו ועזרו בקליטת ילדיי ודאגו שהנחיתה תהיה רכה”.

רוני עדיין מחפשת וזקוקה להובלה מקיבוץ דן לגני תקווה. כל מי שיכול לסייע בנושא מוזמן לפנות למערכת ‘אונו ניוז’.

אולי יעניין אותך גם:

פסיפס של תקווה: מיזם ההנצחה לנרצחי ה-7 לאוקטובר