ט"ו באב – היום שבו נזכרים מה באמת יפה

לפני כמעט שנתיים, שיח של פילוג וריחוק שלט ברחובות. ואז, ביום אחד, הכל השתנה. השבר הנורא של ה-7 באוקטובר הוליד מתוכו גל אדיר של אחדות וערבות הדדית, ששטף גם את קריית אונו. בטור מיוחד לט"ו באב, הרב שניאור פרסיקו, שליח חב"ד המרכזי בעיר, מסביר כיצד הרוח הזו היא למעשה המהות האמיתית והעתיקה של חג האהבה היהודי, ומזכיר לנו שהגאולה מתחילה כשאנו בוחרים לראות את הלב של האדם שמולנו.

"לפני כמעט שנתיים, חיינו כאן בארץ נראו אחרת. הרחובות, קבוצות הוואטסאפ ואפילו שולחנות השבת היו מלאים ויכוחים. פוליטיקה, מחאות, מחנות שונים – וככל שעבר הזמן, הריחוק בינינו הלך וגדל. לא פעם הרגשנו כאילו שכחנו שאנחנו קודם כול משפחה אחת.

ואז הגיע ה־7 באוקטובר 2023

בשמחת תורה של אותה שנה, ארגון חמאס ביצע מתקפת טרור איומה. מאות נרצחו באכזריות, אלפים נפצעו, מאות נחטפו לעזה. זה היה יום של שבר לאומי.

אבל לצד הכאב – קרה משהו גדול: כל החומות שנבנו בינינו נפלו ברגע. אנשים מכל הזרמים, דתיים וכאלה שאינם, ערים וקיבוצים – כולם התגייסו. פתחנו את הבתים, בישלנו לחיילים, אספנו ציוד, תמכנו במשפחות שכולות ובמפונים. היינו לב אחד.

והאמת היא – זה בדיוק המסר של ט"ו באב, אחד הימים השמחים ביותר בלוח השנה היהודי.

המשנה – ספר ההלכות והמסורות שחובר לפני כ־1800 שנה – מספרת שבט"ו באב, בנות ירושלים היו יוצאות לשדות ולכרמים בשמלות לבנות. לא שמלות יוקרה שקנו במיוחד, אלא בגדים ששאלו אחת מהשנייה, כדי שלא תיווצר השוואה, כדי שלא תהיה תחושת בושה למי שאין לה. הריקוד הזה לא היה תצוגת אופנה – אלא הצהרה: היופי האמיתי הוא לא החוץ, אלא הלב.

שמעתי פעם מהרבי מליובאוויטש רעיון פשוט וכל כך נכון:
אם תשאלו אפילו ילדה קטנה, שמתהדרת בפני חברתה בשמלה שלה ומנפנפת בה – מה יותר חשוב, הילדה שלובשת את השמלה או השמלה עצמה? ברור שהיא תענה שהילדה.

וכאן נשאלת השאלה – מה קורה לנו לפעמים? איך אנחנו מתבלבלים בין האדם עצמו לבין ה"גלימה" שלו – ההתנהגות, המראה, סגנון הדיבור – ושוכחים לראות את מי שהוא בפנים?

התלמוד מונה שורה של אירועים היסטוריים שהתרחשו דווקא ביום הזה – ביטול חרם שהרחיק שבט שלם, פתיחת הדרך לירושלים לאחר מאות שנים של חסימה, סיום גזירה קשה על דור שלם, ועוד. לכולם חוט אחד: אחרי תקופה של קרע ופירוד – הגיע רגע של חיבור.

הספר כלבו, אחד מספרי ההלכה של ימי הביניים, מוסיף פרט מרגש: ט"ו באב היה היום של "הממתינות" – אותן בנות שלא מצאו שידוך בגלל עוני, מראה חיצוני או ייחוס. כדי לשבור את מעגל ההדרה, יזמו חכמים אירוע שבו כולן יוצאות יחד, בשמלות זהות, בלי מחיצות של מעמד וחיצוניות. פתאום, מה שנראה "שולי" בעיני העולם – הפך למרכז הבמה.

וזה בדיוק ההבדל בין המוחצן לבין הטוב והיפה באמת.

המוחצן – שייך לעולם של השוואות, של מי נראה יותר טוב, מי מצליח יותר, מי מרוויח יותר.

הטוב והיפה באמת – הוא היכולת לראות את מי שמולך בלי פילטרים, בלי תחפושות. לראות את הנשמה, את הערכים, את הלב.

וכשאני חושב על זה – אני רואה את קריית אונו שלנו.

אחרי ה־7.10, זה מה שקרה כאן: מעגלי התנדבות שנפתחו בלי לשאול מי אתה, משפחות שפתחו את הבית לזר מוחלט, בני נוער שחילקו אוכל לקשישים, שכנים ששמחו זה את זה. כמו בנות ירושלים של אז – הורדנו את שכבת המוחצנות, ובחרנו לראות את הטוב והיפה באמת.

וסיפור אחד ממחיש זאת:

חסיד גור אחד, ערב חתונת בנו, מצא את עצמו בלי שקל בכיס. אפילו למקדמה על האוטובוס שיביא את האורחים – לא היה לו. בבוקר החתונה, הוא הלך עם בנו לבית הכנסת. ליבו היה כבד, והוא לא ידע איך הערב ייראה. פתאום ניגש אליו יהודי חב"די, שזה עתה נחת מניו יורק, ואמר: "לפני שטסתי, נכנסתי לרבי מלובביץ’. בסיום הפגישה הוא נתן לי מעטפה עם דולרים ואמר: ‘בארץ תפגוש יהודי שעושה חתונה וצריך עזרה – תן לו את זה’. אתה הראשון שאני פוגש מאז שנחתתי – כנראה זה בשבילך".

הכסף פתר את הבעיה, אבל השמחה האמיתית הייתה ההבנה שבשמים רואים אותך, ושולחים אליך את מי שצריך – בזמן הנכון ובמקום הנכון.

ט"ו באב מזכיר לנו: היופי האמיתי – הוא לראות את הלב של האדם שמולנו.

וזה גם המסר הגאולתי: הגאולה היא היום שבו כל המחיצות בינינו יוסרו. לא יהיו עוד תחפושות, לא יהיו עוד שיפוטים – רק מבט אמיתי בעיניים של היהודי שמולנו, וגילוי הטוב שבו.

כשנבחר בזה לא רק בשעת משבר, אלא גם בימי שגרה – נדע שהגאולה כבר כאן, והיא מתחילה בנו".

הרב שניאור פרסיקו
שליח חב״ד המרכזי בקריית אונו
ורב קהילת חב״ד