איך מגבילים בחזרה את שעות המסכים לילדים?

הילדים מתחילים לחזור למסגרותיהם, אומנם במתכונת שונה, אך השהייה הממושכת בבית ברובה הסתיימה. לצד ההגבלות, יש עכשיו הרבה יותר אפשרויות לפעילויות מחוץ לבית, והמסכים, שב”קורונה טיים”, תפסו המון נפח ותעסוקה בבית, והיוו לאורך כל התקופה ערוץ – חברתי, לימודי, ספורטיבי, כיף והנאה וגם, בייביסיטר לנו ההורים, כבר אינם מצרך כה חיוני. גם שגרת הבית משתנה ויש צורך ב”עדכון גרסה”. אחד העדכונים בבית, הוא לצמצם חזרה את השימוש במשך “זמן מסך”, להגבילו לשעות ולזמנים הרגילים, כמו אלו שהיו טרום שיגעון הקורונה. “זמן המסך” כולל בהגדרתו את שלל המסכים שבבית: אם זה האייפד, הנייד, המחשב, האקסבוקס או הטלוויזיה.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

בעיקר נרצה, ללמד אותם שימוש נבון, לצייד אותם בארגז כלים, ממנו אפשר ללמוד, להיעזר, לחקור ולתקשר. אך יש לדעת גם ממה להימנע וממה כדאי להיזהר. ושימוש מידתי הוא שיעור חשוב, כמו בכל תחום בחיים, אנו רוצים ללמד מידה מותאמת ומושכלת. המסכים הם לא תחליף לחיים עצמם – הם אינם מהווים תחליף למפגשים אמיתיים בין חברים, אינטימיות, ארוחות משותפות, ספרים ועוד. לכן, בעיקר נרצה להעביר להם מסר שאנחנו מיודדים איתם, שאנחנו לא נגדם, הם הרי רואים גם אותנו צמודים לנייד ונמרחים בסוף היום מול הטלוויזיה כך שאין טעם שנעביר להם מסר סותר, על כמה שזה גרוע ומזיק אלא, שאנחנו כמוהם נהנים ולומדים מהם. אולם הם אינם באים על חשבון יתר הפעילויות שלנו.

גם לפני הקורונה היה קשה להתמודד עם  המידתיות של זמן המסך, ועכשיו כשהמסך הפך ל”חבר” קרוב יותר, וממש ממכר, איך ניתן להגביל בחזרה את זמן ההתעסקות בו?

שיחה מקדימה

דברו עם הילדים בזמן רגוע, ושתפו אותם בכך, שכעת חוזרות שוב מגוון האפשרויות לפעילויות ובעקבות זאת, אנחנו גם חוזרים להרגלי השימוש במסכים, כפי שנהגנו טרום ההסגר של הקורונה. ספרו להם שזו הייתה תקופה מיוחדת, זמנית ושונה, שהגבילה אותנו מאד ומנעה מאיתנו לעשות פעילויות רבות, וכעת, המצב אט אט חוזר לשגרה, שהכרנו לפני כן ולכן, אנחנו גם חוזרים לעשות שימוש בריא במסכים. תזכירו להם כמה זמן מומלץ, לפי גילם, תתווכו להם באופן חיובי וקונקרטי את גבולות המציאות ואת הערך שעליו אנחנו מגנים, שבמקרה זה הוא, בריאותם, שמאד חשובה ושהם כה חשובים לכם ולכן, יש צורך בהגבלה.

בחירה

לאחר ששיתפנו אותם בשינויים ובמה שצפוי להיות, אפשרו להם בחירה, כלומר: אנחנו הגדרנו את הגבולות, את כמות זמן המסך, והוא, הילד, יכול לבחור, מה הוא רוצה לראות, או איזה מסך הוא מעדיף. הרעיון הוא, שיח שמאפשר – ביטוי לרצונות, ציפיות והצרכים שלהם כמו גם מקום למחשבות, ולתרגול רעיונות. זה שאנחנו מקשיבים, אינו אומר שאנחנו מסכימים עם מה שנאמר, אך כן נכבד את דעתם ויחד נבדק מה אפשרי ומה לא.

אכזבה 

קרוב לוודאי שהם לא ממש ישמחו משינוי זה, המהוה סוג של “הרעה בתנאים” מבחינתם. חשוב שלא נשאב לסחרור של הסברים ונרצה להם על כל הדברים שעכשיו מתאפשרים ושזה בעצם בכלל לא מבאס אלא, נשדר שיש מקום פה בבית להביע את כל התחושות מבלי שאנחנו, ההורים, נתערער מחוסר שביעות הרצון שלהם. בעיקר, מה שהם זקוקים לו מאיתנו ברגע כזה הוא, שנבין אותם ואת ה”באסה” שלהם, מכך שהסתיימה לה חגיגת המסכים ואמנם יהיה להם פחות זמן מסך אך, עדיין יהיה זמן לכך רק, בצורה יותר מותאמת.

התייעצו איתם

איך ומה יכול לעזור להם ליישם את הזמן שהוגדר: אולי בהתראה של חמש דקות לפני שמסתיים הזמן, או אולי בעזרת שעון מעורר, או “משך זמן של פרק”. סכמו ביניכם, שכשנגמר הזמן, שהוא בעצמו מכבה ועדכנו אותו שאם לא מכבה לבדו, אתם תכבו עבורו. וכן, חשוב מאד שאתם תעמדו מאחורי זה – לכבות, ללא מלחמות.

“הבור” שאליו אנחנו נופלים

אנחנו המבוגרים, צריכים ליישם את ההסכם אך לעיתים אנחנו אלו שנופלים בו. לפעמים, דווקא באותו הרגע שזמן המסך מסתיים, ממש נוח לנו שהם במסכים – אנחנו זקוקים “לבייביסיטר” או לשקט שהם מספקים, ולפעמים כשמתחילים הבכי והצעקות, נגמרים לנו הכוחות או, שבכלל כואב לנו הלב או הראש ואז… אנחנו משחררים. אבל, כדי שתהליך הלמידה יתקיים, יש צורך בנחישות והתמדה מצדנו. בלי זה, הילד ימשיך לנסות ולקוות שיפול על מצב רוח בו אנחנו משחררים, וכך הסיפור יחזור ויתחיל כל פעם כשיגיע רגע כבוי המסכים.

גם אחרי שתיאמנו סיכמנו, והתרענו חמש דקות לפני, והגיע “הרגע הגדול” זכרו, שלילדים לוקח זמן להסתגל לשינויים, וזה שהם יודעים זה לא אומר שהם יהיו מרוצים. הם לא יפתחו את הקונפטי ו”ירימו” לנו “אמא איזה יופי שאת עומדת בהסכמים ושומרת על הבריאות שלנו” זה יותר ישמע כמו “עוד פרק, פליז”, “עוד חמש דקות”, “רגע”, “לא…”  זכרו שעדין עלינו לפעול, בלי כל ההסבר מחדש אלא, תזכורת ממש בקצרה, שאלו: “מתוקי שאני אכבה או אתה?”  במידה והילד לא מכבה, עלינו לכבות, ואחרי כן לא להיבהל מהתסכול והבכי. זה שהילד בכה או מחא, נובע מכך שזה תהליך וכמו כל תהליך, זה לוקח זמן וצריך להתאמן בו כמה פעמים עד שהוא מופנם. לכן, כדאי שנהיה סבלניים גם כלפי הילדים וגם כלפי עצמנו, עם הזמן וההתמדה, מתרחשת הלמידה. כך גם התגובה שלהם והתסכול שלהם ילכו ויתמתנו, ויהיה להם ברור יותר, ופשוט יותר מה עומד לקרות וכן גם להמשיך הלאה לדבר הבא.

יש לכם עוד שאלות? מוזמנים לדבר איתי בוואטס אפ לחצו כאן

הכותבת היא ארבל שרייבמן, מדריכת הורים מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך,  לעמוד הפייסבוק –  בנושא ההורות