אבא שלי

היתה זאת שעת צהריים של יום חול קייצי וישבתי בסלון עם אבא ואמא מול הטלויזיה. אבא המטושטש היה לבוש במדי הבית שלו שכללו גופיית סבא לבנה ושורטס. פתאום הוא קם מהכורסה שלו תוך כדי אנחות כאב והלך לחדרו בלי לומר מילה. כשיצא אחרי כמה דקות, החזיק בידיו שתי חולצות לבנות ומכופתרות. הוא התקרב אלינו ושאל איזה חולצה לבחור.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

אמא ואני הסתכלנו עליו בחוסר הבנה ושאלנו לאן הוא רוצה ללכת.

אבא הביט בי ובבהלה שפקחה את עיניו וגרמה לו להראות נורמלי שאל:

מה זה, שרית? את לא מוכנה??

מוכנה למה, אבא? שאלתי

איפה השמלה שלך? מה קורה לכם? למה אף אחד לא מוכן?

מרגלית, תגהצי לי את זה מהר. אנחנו נאחר.

אמא ואני הסתכלנו עליו ואחת על השנייה בניסיון להבין מה קורה לו.

זה כנראה מהמורפיום לחשה לי אמא. הרופאים אמרו שזה יכול לגרום להזיות.

התקרבתי אליו בעדינות בזמן שהוא חלץ את החולצה מהקולב ופתח את הכפתורים שלה ושאלתי אותו

לאן אנחנו הולכים אבא?

הוא הסתכל עלי והיה נראה לי חד ועירני כמו שלא היה כבר לפחות חודשיים, מאז שהתחיל לקחת משככי כאבים חזקים בעצת הרופאים. כפות ידיו הגדולות החזיקו בשתי כתפיי. הוא חייך אלי באהבה שלא הייתי מורגלת בה ממנו ואמר: “את תהיי כלה יפיפיה”

הרגשתי איך הדם שלי כאילו מנסה לברוח מהגוף שנייה לפני שהכאב מגיע. סחרחורת ובחילה אחזו בי.

כמה חודשים קודם גילו לאבא שלי סרטן אגרסיבי בריאות. החודש הראשון אחרי הגילוי היה קשה מנשוא בשביל כולנו אבל כמובן שבשבילו בעיקר.

אבא שלי מעולם לא ידע לבטא רגשות וזה הקשה עוד יותר על כולם. אבל יום אחד הוא ישב לידי בגינה שלנו, ליד עץ המנגו הצעיר ששתלנו רק שנה קודם ושאל אותי אם אני אוהבת את אבנר (שהיה בן הזוג שלי דאז) מספיק כדי להתחתן.

עניתי לו שכן. והוא שמח ואמר

אז אולי נתכנן את החתונה שלך…?

אני רוצה להיות בחתונה שלך.

המבט שעל פניו היה כזה שלא ראיתי מעולם. מין מבט מלא תחינה.

לא הצלחתי לעצור את עצמי ובכיתי. מהר מאוד אספתי את עצמי ואמרתי לו שלא ידבר ככה, ושברור שהוא יעבור את זה. כי הוא הרי האדם הכי חזק שאני מכירה ואני כבר לא ילדה. אלא בת 26 ואובייקטיבית.

הוא הנהן בראשו כאדם המקבל את גזר דינו בשקט כנוע.

ביומיים אחרי זה, המחשבה על הבקשה שלו לא הרפתה ממני. מצד אחד ממש רציתי לשמח את אבא שלי. מצד שני, זה קצת קיצוני. וחוץ מזה האמנתי באמת שהוא יעבור את זה כמו שעבר את כל המכשולים עד כה. פשיטת רגל, השתלת כלייה, תאונת אופנוע קשה. כל אלה נשארו רק בקורות חיים שלו, אז נוסיף עוד שורה חדשה, מחלים מסרטן וזהו.

שמתי את הרעיון בצד והמשכנו כרגיל. אבא לא אמר עוד מילה על העניין מאז.

ועכשיו? עכשיו הוא מתכונן לחתונה הדימיונית שלי שבראשו.

הכאב והאשמה כמעט שברו אותי ולא יכולתי להכיל את זה. אבא שלי במצב בריאותי גרוע

ואני? אני נפנפתי את הבקשה האחרונה שלו.

חודש אחרי זה הוא נפטר. יום לפני ראש השנה.

חודש שעבר היתה אזכרה שלו. אי אפשר להאמין שעברו כבר 17 שנים בלעדיו.

17 שנים בהם התחתנתי, נולדו לי שני בנים מהממים ונסיכה, עברתי עבודות, בתים, התבגרתי, הילדים גדלו, והוא לא היה איתנו בכל אלה.

נכון שרק אחרי שיש לך ילדים משלך, אתה מעריך את ההורים שלך?

רק אז אתה מבין את הצד שלהם ומרגיש על בשרך כמה לא פשוט לגדל אותם, וכמה ציפיות יש להם ממך.

אז זה החלק שהכי חסר לי איתו. להיות רגע בצד שלו. להעריך אותו בפניו על הדברים שכן עשה למעני. והיו לא מעט.

כשאני ממש מתגעגעת, אני שמה את המוזיקה היוונית שהוא כל כך אהב ולי לקח זמן לקבל, שותה לכבודו כוס עארק ושמחה שהיה לי אבא בדיוק כזה.

רוצים לקרוא עוד? או אולי להגיב?

הצטרפו אלי לפייסבוק: https://www.facebook.com/groups/789149345608956/

אולי יעניין אותך גם: סימנים, משבר גיל ה-40 זה לא דבר רע