גני תקווה | נפרדים מהמורה האהובה גלי ניר בחט”ב הראשונים: “היתה אישה שכולה לב”

גלי ניר, תושבת סביון והמורה המוערכת למדעים בחטיבת הביניים הראשונים בגני תקווה, הלכה לעולמה ביום חמישי בגיל 51. בעצב רב נפרדו ממנה הצוות החינוכי של בית הספר והתלמידים בהווה ובעבר ובני משפחתה.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

“גלי היתה מאוד אהובה בבית הספר”, מספרת עינת לביא, מנהלת חטיבת הביניים הראשונים בגני תקווה זה חמש שנים. “לפני שש שנים היא החלה את עבודתה בבית הספר כמורה למדעים וכמחנכת. היא עשתה הסבה להוראת מדעים לאחר שעבדה כווטרינרית. השנה היא מונתה להיות רכזת חברתית והיתה חלק מצוות הניהול של בית הספר. לא היה דבר שביקשו מגלי והיא אמרה לא. היא היתה תמיד מוכנה לעזור ושאלה מה עוד אפשר לעשות”.

מתי ראיתם את גלי בפעם האחרונה?

“ביום שני אחר הצהריים עוד ישבנו יחד בחדר המורים. בערב היה לה התקף לב והיא פונתה לבית החולים שיבא בתל השומר. היא עברה צנתור והיתה מורדמת ומונשמת כשהיא מחוברת לאקמו. ביום חמישי ארגנו כל מליאת המורים הפרשת חלה כדי להתפלל להבראתה וכולם הגיעו למען גלי. בקושי הספקנו לסיים את הפרשת החלה וקיבלתי שיחת טלפון מבעלה ב-14:50 שהיא איננה. כולנו היינו בשוק ואנחנו עדיין מתקשים לעכל את הבשורה המרה. איבדנו מורה יקרה ואהובה, אישה שכולה לב, היא עבדה מתוך הלב ונתנה מכל הלב ולקחה דברים ללב. הכל אצלה היה קשור ללב“.

איך הודעתם לתלמידים שלה על פטירתה?

“באותו היום העברנו הודעה להורים על פטירתה של גלי והודענו להם שאנחנו שולחים לתלמידים של כיתת החינוך שלה הודעה. הזמנו אותם להגיע בערב לבית הספר לשתף ולדבר עליה ועל מה שעובר עליהם, לכתוב משהו לזכרה ולהדליק נר נשמה. מהר מאוד התרחבו המעגלים וגם תלמידים שלומדים אצלה ולמדו בעבר ביקשו להגיע. הזמנו את כל מי שרצה להגיע. בעלה ושניים מילדיה גם הצטרפו אלינו באותו הערב. בעלה אמר לי שהוא קיבל המון כוחות מלראות את האהבה הרבה כלפי גלי. בצוות היו המון חברים וחברות של גלי שמאוד אהבו אותה וגם תלמידים שלה. אנחנו מתמודדים עם אובדן קשה. התלמידים מחזקים אותנו כעת ושואלים לשלומנו. זה מאוד יפה שהם רואים אותנו מעבר למורים ומחנכים, כבני אדם.

“חשוב לנו להודות למפקחת הכוללת אביבה עטרי, למפקחת על היועצות לימור אפלבוים, למפקחת על החינוך החברתי רעות ארליך, למפקחת היוצאת על המדעים ריבי גבע, למפקח הנכנס שחר דהרי, לראש המועצה ליזי דלריצ’ה, לראש אגף החינוך קובי זמיר ולהורים היקרים שהם חלק מקהילה עוטפת ומנחמת. אנחנו מתכננים לעשות טקס לזכרה שהכיתה שלה תרים בעזרתנו. בנוסף אנחנו נעשה חקר במדעים בנושא שהיא הכי אהבה ללמד – מערכת ההובלה והלב“.

“גלי היתה בן אדם שאפשר לפנות אליו בכל נושא”, מוסיפה הרכזת למדעים בהראשונים גלית עידן, “היא תמיד ידעה לתת עצה. גם התלמידים שלא למדו אצלה התחברו אליה. כשמישהו הרגיש לא טוב כולם ידעו שקודם כל קוראים לגלי. היא ידעה לטפל ולא איבדה אף פעם את העשתונות. היה לנו יום חיסונים לא מזמן בבית הספר והיא סייעה ותמכה בתלמידות. היא אמרה לי: ‘אני לא יודעת איך מצאתי את עצמי עוזרת לכל התלמידות ומחלקת להן פטל וביסקוויטים’. אמרתי לה: ‘מה זאת אומרת איך? את תמיד נמצאת במקומות האלה'”.

היא סיפרה לך למה היא עשתה הסבה להוראה?

“לפני חמש שנים כשהיא רצתה להיות מורה למדעים אצלנו ראיינתי אותה ושאלתי אותה למה היא עשתה הסבה מווטרינריה להוראה. היא ענתה לי: ‘אני מאמינה שאפשר לשנות. אני רוצה לשנות ולעשות את זה אחרת’. היא ראתה בהוראה שליחות. שיעור המבחן שהיא העבירה היה מעורר השראה והיא העבירה את החומר בצורה כל כך פשוטה, בהירה וחווייתית ואנחנו עד היום מעבירים אותו בבית הספר. גם את המצגות שלה אימצנו. התלמידים מאוד אהבו אותה ובתקופת הקורונה הם ציינו שלא רק שהיא לימדה הכי טוב בזום והם מבינים את מה שהיא מלמדת היא גם מאוד התחשבה בהם והיה לה מאוד אכפת מהם. היא היתה נשארת אחרי השעות שלה כדי ללמד תלמידים ונתנה מעצמה עוד ועוד”.

איך היא השפיעה על הצוות?

“גלי גם דחפה את הצוות לעשות דברים שלא העזנו. תמיד פחדנו לעשות ניתוח לב לתרנגול. היא לימדה אותנו איך לעשות את זה וכבר ארבע שנים שאנחנו עושים את זה בבית הספר בזכותה. היא היתה מאוד רגישה לזולת – לצוות ולתלמידים. היא גם היתה מאוד רגישה לבעלי חיים. בתקופת הקורונה היא סיפרה לי שאימצה כמה חתולים וטיפלה בהם. גלי עזרה ודאגה לכולם מכל הלב והנשמה“.

דניאל סגל-באומגרטן, מורה להומניסטיקה בבית הספר, ספד לה בפייסבוק: “‘בואי גלי, בואי גלי לי … גם אני עוד רוצה לזכור…’. גלי, כבר מספר ימים שאנחנו מהלכים/ות במרחבי בית הספר חטיבת ‘הראשונים’ ומחוצה לו עם צל של דאגה שהתחלף בצהרי חמישי לצל של עצב ואבל כבדים. זו רעידת אדמה בה המבנה עומד אבל אנחנו רועדים/ות. אנחנו לא מרגישים/ות שאיבדנו עמיתה לעבודה אלא חברה מהעבודה. היית מגדלור חינוכי וערכי בינינו. היית המורה/המחנכת שילד/ה והורה מייחלים לו/ה. הייתה בך תאווה לעורר מחשבה, סקרנות ועניין אצל תלמידים/ות. היית ‘המורה לטבע’ שהרברט כתב עליו: ‘הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁהֶרְאָה לָנוּ/ רֶגֶל שֶׁל פֶּגֶר צְפַרְדֵּעַ/ שֶׁאִם מַחַט נוֹגַעַת בָּהּ/ הִיא מִתְכַּוֶּצֶת בַּעֲוִית אַלִּימָה/ הוּא הִכְנִיס אוֹתָנוּ/ דֶּרֶךְ מִיקְרוֹסְקוֹפּ מֻזְהָב/ בְּסוֹד חַיֵּי הָאִישׁוּת/ שֶׁל סָב-סָבֵינוּ/ דָּג הַסַּנְדָּל/ הוּא הֵבִיא / גַּרְעִין שָׁחֹר/ וְאָמַר: קַרְנֵי שִׁפּוֹן/ בְּעִידוּדוֹ הָיִיתִי לְאָב בְּגִּיל עֶשֶׂר/ כְּשֶׁאַחֲרֵי צִפִּיָּה דְּרוּכָה/ צָץ מֵעַרְמוֹן שֶׁהוּשׁרה בְּמַיִם/ נֶבֶט צָהֹבְ והַכֹּל סָבִיב פָּצַח בְּשִׁיר…’.

“בשיחה האחרונה שלנו בירכתיי ‘מליאה’ שיתפת שאת לא שלמה עם ההחלטה לדחות את יום שיחות ההורים מחשש שבמועד הקרוב יותר למחצית אולי מי שיצטרכו לעשות שינוי ותיקונים לא יספיקו. כתמיד, דאגת לשלומם ועשית להעצמתם של תלמידים/ות עם איזון בין רגישות ליצירת גבולות ברורים ותומכים. לפני כחודש אמרת לי שאת נחושה ומתעקשת על כך כעת כדי שהם יצליחו אחר כך. כך התחלת לחולל את השינוי ההכרחי שחפצת בו.

“היית מלאת יצירתיות ומסורה באופן מעורר השראה, הערכה ואהבה. תמיד חשבת איך ליצור את החוויה/ההשפעה החינוכית המיטבית ועמלת להגשים זאת. נתת הכל מהלב ולקחת הכל ללב. בשנה שעברה לא אפשרת לאתגרי הקורונה להכריע אותך: עשית ניסויים לתלמידים/ות דרך הזום ועשית ניסים בקשרייך עם תלמידים/ות למרות המרחק. כשכבר חזרנו ללמידה פנים מול פנים יצאת מגדרך כדי ליצור חוויות למידה והצלחות אמיתיות. אני זוכר אותך נכנסת לחדר המורים אחרי בחינה במדעים, מסכמת עם הצוות את ההתרחשות ולרוב גם לצד העייפות חייכת חיוך רחב של סיפוק. בזכותך התלמידים/ות הבינו, האמינו בעצמם, הצליחו והתקבלו למגמות שרצו לאחר מכן.

“כשאמרתי לתלמידים/ות שיש להם/ן זכות ללמוד איתך, היית מנסה לעצור אותי אבל בסופו של יום תלמידים/ות ידעו להעריך אותך על כל מה שהיית עבורם/ן. בחמישי בערב תלמידים/ות מהעבר וההווה הגיעו בהמוניהם/ן לחלוק לך כבוד, עצב ואהבה בחטיבה. אני מקווה שהרגשת בכך עוד כשהיית כאן בינינו לפני שנעלמת ב’חֲדַר הַמּוֹרִים הָאָפֵל שֶׁבִּקְצֵה מִסְדְּרוֹן הֶעָלִים'”.