סימנים

כשקמתי בבוקרו של עוד יום, הרגשתי שוב את הבחילה, שהתמקמה לי כבר זמן מה במרכז הגוף, פועמת כאילו שיש לה דופק משלה. ברגע של אומץ עליתי על המשקל, ונחרדתי לראות משקל שלא ראיתי מעל 20 שנים, 48 ק”ג.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

בעלי נכנס פתאום לחדר בדחיפות, נתן לי נשיקת אוטומט ואמר בדרכו החוצה “היום אני משחק כדורגל אחרי העבודה, סבבה?” הסתכלתי עליו לשניה וכמעט בכיתי, אז התכופפתי מהר לנעול נעליים ואמרתי “אין בעיה”. הבת שלי צרחה לי מהאמבטיה שאבוא לעשות לה קוקו לביה”ס ושמעתי את הבנים למטה רבים על משהו. בלעתי את הבכי והלכתי לתפקד.

אחרי שנוהל בוקר הושלם והורדתי את שלושת ילדיי ביעדם, חיפשתי סימן ברדיו. לא התחשק לי טל ואביעד, רציתי שיר. שירגש אותי, שיחלוץ את הדמעות שתקועות לי מהבוקר, מאתמול, משנה שעברה. במשך כמה דקות עברתי על כל תחנות הרדיו וכלום. דווקא אז, מתוך התסכול על החוסר גם של זה, הוא התפרץ. השלתי דמעותיי לכל אורכו של כביש לה גאוורדיה המזדחל ושאלתי את עצמי למה? למה אני בוכה? למה אני לא מסוגלת לאכול? למה אני לא מצליחה לוותר על כוס יין בסוף היום? ידעתי את התשובה אבל היא היתה כזאת בנאלית ומשעממת שהיא הרגיזה אותי.

החיים שלי. העומס בחיים שלי. האין-אני בחיים שאני כבר לא יודעת אפילו אם אפשר לקרוא להם שלי. אני בקושי נפגשת עם חברות, אין לי תחביבים, בושה מה שקורה עם המנוי שלי בחדר כושר והגעתי למצב שאני מקנאה בבעלי על זה שיש לו פעם בשבוע כדורגל עם חברים.

עוד רגע אני סוגרת 43. חייבת שינוי, או רענון.

אולי חופשה? אין מי שישמור.

אולי אתפטר? איך נסתדר?

למה אני לא כותבת? אולי זה יעשה לי סדר בראש.

הרי כל החיים כתבתי ובשנים האחרונות כל דפיי חלקים. וזה לא שאין לי מצוקות, או רעיונות לסיפורים, יש… אבל אחרי היין של הערב אין לי כח לכתוב אותם.

חשבתי לעצמי איזה יום שאני כמו אדם המפסל בחול הים, המח שלי מייצר צירופי מילים מגניבים או רעיון לסיפור או אפילו סתם תובנה עמוקה, אבל אז אני לא כותבת אותם ונרדמת, והכל נמחק כמו גל ששוטף ארמון מפואר בחול.

בסוף אותו יום ארוך ומלא מטלות, הרגשתי לא טוב. למחרת בבוקר הודעתי שאני חולה והלכתי לרופאה. בזמן שחיכיתי, ישב מולי אדם מבוגר ששאל אותי כל מיני שאלות קידבק ולא היה לי אפילו חיוך קטן לתת לו, אז עניתי בקצרה בתקווה שהוא יניח לי. היה נראה שהוא הבין את הרמז, אבל כמה דקות אחרי זה הוא פנה אלי שוב וביקש לומר לי משהו, בעצם שני דברים. הנהנתי את רשותי. “דבר ראשון, את חייבת לדאוג לגוף שלך שיהיה חזק ובריא וישמש אותך עד הזקנה. תאכלי טוב ותעשי ספורט. אני יודע שבטח את עסוקה נורא, אבל אסור לך לשים את עצמך בסוף. אל תדאגי, כולם יחכו לך, הילדים, העבודה, הבעל. את נשואה?”

עניתי שכן וחשבתי מאיפה האיש הזה נפל עלי עם כל העצות האלה? מה, אני נראית עד כדי כך מוזנחת??

הוא המשיך “יופי. כמו שאת רואה אותי, אני בן 85”

“באמת??” שאלתי בהפתעה. האיש נראה בן 70, כנראה גנים טובים.

“כן, אני עושה ספורט שלוש פעמים בשבוע ומשתדל לאכול בריא. הדבר השני שרציתי לומר לך הוא שכדאי לך להאמין באלוהים”

פה נחנקתי.

בדיוק שבוע לפני כן, הבת שלי שאלה אותי אם יש אלוהים ובפעם הראשונה בחיי, עניתי לה ולעצמי שאני לא יודעת. כבר הרבה זמן שהכל מרגיש לי תפל, סתמי ומייגע. כל בוקר נראה אותו דבר, כל ערב נראה אותו דבר, התחלתי לדבר עם אנשים על פקקים ומזג אויר או גרוע יותר על החדשות שתמיד הן רעות, שחיתות, התעללות בילדים ופתאום כל המשפטים שתמיד החזיקו אותי אופטימית, כמו הכל לטובה, נשמעו לי כמו שקר גס, והרגשתי שזה תמים כמעט כמו להאמין בפיית השיניים.

והנה בא איש מבוגר שאני לא מכירה, ונראה שהוא הציץ לי למחשבות. נלחצתי.

הוא חייך והמשיך “תראי, אני לא אדם דתי, אבל עצם קיום האלוהים בחיים שלי, עזר לי בהמון משברים לאורך החיים, אז אני מאמין, זה עושה טוב לדעת שיש סדר בעולם”

וואוו מי זה האיש הזה?

ואז יצאה האחות מהחדר שלה ואמרה: “זיסמן, לא ידעתי שאתה כזה פילוסוף… 10 שנים אני מכירה אותך, למה איתי אתה לא מדבר ככה?”

הוא הסתכל עליה ואמר בטון חותך: “אני מדבר ככה עם מי שצריך לדבר ככה”

דלת הרופאה נפתחה והגיע תורי. פניתי אליו הודיתי לו בחיוך אמיתי, איחלתי לו בריאות שלמה ונכנסתי לרופאה מהורהרת. בזמן שהיא העבירה את הכרטיס המגנטי, נפל לי האסימון. איזה כיף, חשבתי לעצמי, הנה, הגיע שליח אלוהים, הקארמה או לא משנה מה, עד אלי להגיד לי דברים ששכחתי.

יום למחרת, כשהרגשתי יותר טוב, החלטתי שהצעד הראשון שלי יהיה להרשם לסדנת כתיבה. כי זה מה שהנפש שלי באמת רוצה. כבר הרבה זמן. ומספיק עם הללכת סביב סביב.

זאת תהיה משימה לא פשוטה. לבן שלי יש בר מצווה בעוד כמה חודשים ומתוכנן לנו טיול לתאילנד. חייבת להספיק את הסדנה לפני כן, אחרת זה יתמסמס וחבל. במיוחד שבעלי אמר שהוא משלם. הזכרתי לעצמי שאסור לי לוותר על עצמי יותר. הלכתי להכין לי סנדויץ מפנק מלא בגבינות וירק והתחלתי לחפש.

כך התחיל לו פרק מעורר ונפלא בחיי.