הלך לעולמו ותיק לוחמי תש”ח אליעזר דובדבני ז”ל

ותיק לוחמי תש”ח סא”ל במיל’ אליעזר (פיטוסטה) דובדבני הלך ביום ראשון (30.5) לעולמו בגיל 94. הלווייתו התקיימה ביום שני בערב בבית העלמין בסביון, כשכ-150 אנשים מלווים אותו בדרכו האחרונה, בהם משפחתו, שני חברים לנשק מחטיבת אלכסנדרוני, נציגים שמשרתים כיום בחטיבה וחברים שלו ושל המשפחה. הלווייתו התקיימה בתאריך סמלי ביותר – 31.5, תאריך ההכרזה על הקמת צה״ל.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

“בהלוויה של אבא קיימנו טקס אזרחי לחלוטין, לבקשתו”, מספר בנו הצעיר ערן, “אבא השאיר הנחיות ברורות איך ההלוויה צריכה להיות – להיקבר בארון שייעטף בדגל חטיבת אלכסנדרוני שבה שירת, שתהיה תזמורת ג’אז, זיקוקים ופרידה ממנו במחיאות כפיים לצלילי דיקסי של ניו אורלינס. הוא אפילו כתב הספד לעצמו שהקראנו בהלוויה. המוות לא היה טאבו אצלנו, דיברנו על הכל. עשינו הכל בדיוק כמו שהוא רצה. בזמן הקבורה שלו, כשכיסינו את הארון בדגל החטיבה, התנגן ברקע השיר ‘פריז’ של איב מונטאן. פריז היתה העיר שאבא הכי אהב. בזמן ההספדים השמענו את הימנון אלכסנדרוני ובדרך אל הקבר השמענו את שיר ‘הרעות’. אנשים אמרו שההלוויה היתה מעוררת השראה, שאפשר להיפרד מאדם גם בלי בכי אלא להודות על כל הטוב שהיה לו”.

דובדבני ז”ל נולד במאי 1927 בתל אביב לזוג הורים קשי יום. לאחר מכן הם עברו להתגורר בשכונת בורכוב בגבעתיים בצריף שבנה אביו במו ידיו כשהשירותים היו בחצר. ההורים עלו לישראל כחלוצים מפולין, האב היה בן 18 והאם היתה בת 16, ועבדו בסלילת כבישים ובמטעים. לאחר מכן אביו עבד כפועל תעשייה במפעל “עסיס” ולבסוף הוא עבד כחייט. אמו היתה עקרת בית. אליעזר יצא לפרנס את המשפחה כשהיה נער וחלם ללמוד הנדסת מכונות, אך נשאר עם הכשרה מקצועית תיכונית בלבד.

הוא התנדב בגיל 16 למשטרת היישובים העבריים. מאוחר יותר הוא התגייס להגנה, עבר קורס קצינים שבמהלכו נוסד צה”ל ובכך היה בוגר קורס הקצינים הראשון של צה”ל יחד עם אריאל שרון. עם הקמת צה״ל הוא התגייס לחטיבת אלכסנדרוני, שהייתה שותפה ללחימה מעין גדי שבדרום ועד לכרמל בצפון. כיום חטיבת אלכסנדרוני היא חטיבת מילואים של יוצאי גולני בעיקר. במהלך מלחמת העצמאות דובדבני ז״ל שימש בתור קצין מודיעין ומפקד הסיירים בגדודו והשתתף במספר מבצעים, בהם “מבצע מדינה” לכיבוש כפר סבא הערבית – שם הוא נפצע מרסיסים של פגז חודר שריון שנורה מרכב עירקי משוריין. על אף פציעתו חזר לאחיו לנשק והשתתף במבצעים נוספים לאחר מכן.

עם תום מלחמת העצמאות הוא היה בתפקיד מ”פ בגדוד הדרוזי. לאחר מכן הוא השתחרר מהצבא והתחיל לעבוד כמסגר במפעל הארגז בצריפין. הוא שירת במילואים עד גיל 56. ב-1950 הוא מתחתן עם רבקה, שאותה הוא הכיר כשהיה מפקדה בקורס של הגדנ”ע בג’וערה (רמת השופט). ב-1954 הוא יוצא לשליחות של המוסד לצפון אפריקה – למרוקו ולאלג’יריה, על מנת לארגן שם את מסגרות ההגנה על הקהילות היהודיות. הוא עבר יחד עם רבקה אשתו ובנם הבכור אלון לגור בפריז ולאחר מכן הם עברו לאלג’יריה ושם נולד בנם השני הראל. הוא בנה תשתית של מחתרת יהודית גם מרוקו וגם באלג’יריה למקרה שהערבים ינסו לעשות משהו. אז היה אירוע של זריקת רימון לתוך בית כנסת בקזבלנקה במרוקו ונהרגו שם שניים. הכוח של דובדבני יצא לפעולת נקם והרג 30 ערבים.

ב-1958 אליעזר ואשתו רבקה חוזרים לישראל ואליעזר חוזר לעבוד במפעל הארגז. הוא נכנס עמוק לתוך תעשיית העץ – למשך כ-40 שנה. הוא ניהל מפעלים בהם מפעל הארגז בצריפין ומנהל מפעל רים לרהיטים בירושלים, ששם בנימין נתניהו היה סוכן מכירות. הוא ניהל עוד מספר מפעלי נגרות ועץ ויזם הרבה דברים שלא היו מוכרים – הוא הביא לארץ את הקרטון התלת גלי ,שקים גדולים להובלת חומרי בניין ורק כעבור שנים זה תפס. הוא היה גם עצמאי ותכנן משטחי עץ לתעשייה.

ב-1959 נולד לרבקה ואליעזר בן הזקונים שלהם ערן. ב-1961 הם עוברים לסביון. ב-1974 אליעזר מקים עם תושבים נוספים את המשמר האזרחי בסביון והוא מאוד פעיל ביישוב. ב-1991, במלחמת המפרץ, סקאד עירקי הרס את ביתם בסביון, כאשר התקרה של חדר השינה קרסה. במזל בני הזוג עברו לחדר האטום בזמן האזעקה ולא נפגעו. אליעזר הזמין בית יביל מבניה קלה מארה”ב שתוכנן בארץ ונשלח במכולה ותוך ארבעה חודשים הם בנו בית. הוא יצא לגמלאות בשנת 1996, בגיל 69. ב-1999 אליעזר ורבקה עוזבים את סביון ועוברים לגני תקווה, שם רבקה התגוררה עד יום מותה לפני כשמונה שנים ושם גם התגורר אליעזר עד יום מותו.

“אבא היה איש צנוע מאוד”, אומר בנו ערן, “מהדגם הזה כבר לא מייצרים יותר. הוא היה אבא נהדר. גדלתי עם אבא שאתה מרגיש את נוכחותו באופן חד משמעי כל יום. למדתי ממנו המון. אני כמהנדס מכונות הייתי מתייעץ איתו לגבי בעיות טכניות שהייתי צריך לפתור והוא היה עוזר לי. היתה לו חשיבה יוצאת מן הכלל. ממנו למדנו מוסר עבודה, יושר, לא לכופף את החוקים ולעגל פינות. להיות הבן של אבא שלי זה לעמוד למסדר יציאות לפני שאתה נוסע לצבא ביום ראשון והוא חייב לאשר שהמדים שלך מגוהצים כמו שצריך, שהנעליים מצוחצחות, אתה מגולח כמו שצריך והתיק שלך מסודר. הוא לא היה מוותר לנו בדברים האלה. היינו חייבים להיראות כמו שצריך, להתנהג כמו שצריך ולהתחשב בזולת. המרחב הציבורי מבחינתו היה קדוש ואסור לפגוע בו.

“יש לי זיכרונות טובים מהילדות איתו. היינו נוסעים הרבה לטייל ובפעמים שלא היינו נוסעים לטייל הוא העיר אותי כדי לעבוד בגינה והיינו עושים את זה כמה שעות טובות במשך השבת. אבא שלי היה מבשל נפלא, במיוחד אחרי שאמא שלי נפטרה התגלה לנו שאבא שלי מבשל לא פחות טוב מאמא.  כשאמא שלי למדה לתואר ראשון היא היתה נוסעת לשלושה ימים לירושלים ואבא היה דואג לנו, מטפל בנו ומכין לנו אוכל. כולנו היינו מאוד קרובים אליו. אנחנו שלושה בנים ומאז שאמא נפטרה כל יום אחד מאתנו היה בא אליו, היינו מדברים איתו כל יום וסעדנו אותו בבית החולים ולא השארנו אותו לרגע לבד. היה לנו קשר מאוד מיוחד איתו והרבה יותר טוב מהקשר שהיה לנו עם אמא“.

“לפני כשמונה שנים, כשאמי נפטרה, אבא איבד את שמחת החיים שלו ודיבר על זה שהוא רוצה למות ולהצטרף אליה. הוא היה עצמאי עד לפני חודש, נהג ברכבו והיה צלול עד רגעו האחרון. בחודש האחרון הוא התחיל לדעוך והזקנה עשתה את שלה. הוא היה כל כך נחוש שלא ליפול עלינו לנטל ולמות בכבוד שבספטמבר 2020 הוא ניסה להתאבד. הוא בלע 70-60 כדורים אבל למזלנו הוא לא בלע את הכדורים הנכונים והתאושש מזה. ביום רביעי האחרון היו לו קשיי נשימה והוא היה מחובר לחמצן ולקחנו אותו לבית חולים. שם הוא התלוצץ עם הרופאים. בשבת הוא התחיל לשקוע לתוך דמדומים וכבר אי אפשר היה לדבר איתו לעניין. אני ראיתי את הסימנים האלה והיה לי ברור שהוא לא יעבור את הלילה ואכן הוא נפטר ביום ראשון ב-7:00 בבוקר. וכמו שהוא אמר לנו שהחלום שלו זה ללכת לישון ולקום בבוקר מת. הוא אמר ‘הגעתי לשיבה טובה, חייתי מספיק וחייתי טוב והגעתי להישגים, די, מספיק, לא צריך לחיות יותר’. עם כל העצב שיש לנו שאנחנו נתגעגע אליו והוא יחסר לנו, אנחנו שמחים שבסוף הוא הצליח לחיות בלי להיות נטל עלינו, שזה הדבר שהכי הפחיד אותו ולהיות צלול, זה הדבר הכי חשוב. לא פחדנו לדבר על המוות. לא חששנו מזה. זה כואב ועצוב אבל אנחנו שמחים שהוא הגיע לאן שהוא רצה“.

עד פטירתו היה דובדבני חבר פעיל בעמותת אלכסנדרוני הפועלת לשימור מורשת החטיבה והנחלתה בקרב לוחמי החטיבה. חטיבת אלכסנדרוני הייתה אהבה גדולה שלו ומשפחתו מספרת שעד לימיו האחרונים נהג ללבוש חולצות עם סמל החטיבה בגאווה גדולה ולספר סיפורי גבורה מתקופת שירותו בחטיבה. הוא היה מרצה בהרבה מאוד מקומות, בבתי ספר וביחידות צבאיות, על הקרבות ומספר את מורשת הקרב של החטיבה. ביום הזיכרון ב-2020, בשיא תקופת הקורונה, הוא השתתף בערב מורשת קרב בזום וזו היתה הפעם האחרונה שהוא סיפר את מורשת הקרב של החטיבה. בנו ערן הקים אתר אינטרנט של עמותת אלכסנדרוני בשנת 2000 יחד עם בנו וכיום בתו מתחזקת את האתר.

רס”ן במיל’ מוטי פסל, אשר בנוסף לתפקידו כמ״פ, אחראי על ליווי וותיקי היחידה ושמירה על מורשת אלכסנדרוני מספר: “זכיתי להעביר בשנה שעברה הרצאה ללוחמי החטיבה ביום הזיכרון. אליעזר שיתף אותנו בסיפורו ובמשמעות מעשיו. הדגל שהונף בתש”ח, הדגל בו נעטף ארונו של אלי ז”ל הוא אותו הדגל שאנחנו, לוחמי החטיבה מניפים היום. המשימה שלנו זהה: אבטחת קיומה וחוסנה של מדינת ישראל. אנחנו ממשיכים בגאווה את דרכם של לוחמי תש”ח ונכונים כמוהם לכל משימה עד לניצחון”.

דובדבני השאיר אחריו שלושה בנים – אלון (68) הראל (64) וערן (62), שבעה נכדים – איתי (36), אסף (33), עומר (32), גיא (32), מור (30), יעל (28), הדס (28) ושישה נינים – אייל (6), ירדן (4), לביא (3.5), אלמוג (1.5), אלון (חודשיים) ויה-לי (חודש).