אונו News 
לאחר פטירתו של אבא, נטעתי בגינתי עץ אתרוג לזכרו. העץ הזה, אמר לי לבי, נושא בחובו את תמצית נשמתו.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז
אבא היה בן 19, כשישב בקרון הרכבת, מנסה להגיע לנייטרא.
אף לא אחד זיהה בנוסע, בשם יוזף ווסלי, את בחור הישיבה אשר אנשל. יפה תואר, גבוה, תכול עיניים – משאת נפשן של שיקסות רבות, כדברי אמי. בישיבה כינו אותו “דער גרויסע קופף”, הראש הגדול. עילוי. אהובם של שני רבותיו שבשליחותם, ובשירות המחתרת, הוא נוסע כעת. אמיץ, נאמן ונחוש בחליפה “גויית”, והמגבעת מסתירה פנים מיוסרות.
שקט בקרון. לילה. תמיד, בשליחויות המחתרת החרדית “הגוורדיה השחורה” מפרשבורג, היה מכסה את פניו, אוסף את מחשבותיו או משנן בעל פה דף גמרא. מנסה להתעלם מן הצפיפות, מריחות הזיעה המעורבים בניחוחות אוכל, מרעבונו. הוא ידע את הסכנה האורבת מכל צד בקרון המתנודד, באנשים, במבטיהם הבולשים. בתחנות, שם עלו אנשי הס.ס. לצוד יהודים, שמע וראה ולבו שתת ורתח, מתגבר בקושי על הדחף להכות, להרוג.
ספטמבר. ימי חג הסוכות. הקור חדר מבעד לחליפתו. אני רואה אותו נוגע מבעד לאריג, באתרוג, חש בקליפה המחוספסת, בריח. אולי מסך בו האתרוג מעט ניחומים… זיכרונות מהבית.. מהחג… “האתרוג האחרון שנותר בצ’כוסלובקיה”, אמר לו רבו כשהתגנב אליו לפני כמה ימים למחנה המעבר בסרד. “קח אותו לסביבות יערות זובור, שם מסתתרים אלה שברחו מנובאקי. תן לכמה שיותר יהודים, כדי שיברכו עליו. ירגישו חג”.
והוריו? ואחיו? מה יהיה עליהם? הרי יש לחלצם… הוא ידע, כך סיפר בפעמים שהקשבתי, שהישיבה שלו בנייטרא, האחרונה ששרדה בצ’כוסלובקיה, נכחדה. שרבותיו גורשו. אבל אחיו הצעיר, והוריו? הם עדיין בעיר והוא מוכרח לחלץ אותם ולהסתירם בפרשבורג… צ’כוסלובקיה בוערת והעולם היהודי נחרב.
פרשבורג הייתה לעיר צללים. היהודים התהלכו כרפאים, נצמדים לקירות המואפלים, נעים בלילות, ישנים במסתורים ביום. הרחובות מלאו במלשינים. הייאוש והפחד כיסו את העיר כעננה.
“אסתיר אותם במושב הזקנים ואת אחי בחדר שלי, בנובה מייסטו, שם אני הגוי יוזף ווסלי. שם יוכל לישון עד שאזייף תעודות…”.
לאן ילך ראשונה? לבו נטה אל אחיו והוריו. האשמה על שלא הצליח למנוע מאחותו להישלח לאושוויץ ייסרה אותו, אך גם הדאגה לגורל אלו שהוטל עליו לראותם בשליחות רבותיו גדולה.
והנה הוא ברכבת ובכיסו גם כמה תעודות שזייף, ומעט כסף, והאתרוג…
לא אביתי להקשיב לסיפור…לחוש בבדידותו. בייסוריו. עצמתי עיניים בפנים. אטמתי אוזניים. מצדי…שיקפוץ. שלא יקפוץ…
עדיין עלטה. ויערות זובור, שעליהם סיפר לו רבו, קרבים. שם עליו לחפש אותם על פי הסימנים. עליו להחליט אם לקפוץ…
ואבא קפץ. קפיצה שהסכין לה בלילות אחרים, מקרונות אחרים.
לו ידע אז שאמו ברחה, שאביו בדרכו למטהאוזן ולמותו, ושאחיו נספה כבר בכבשני אושוויץ, האם היה הדבר מקל על קפיצתו?
אני רואה אותו. בודד. רעב. בקור המצמית. מאמץ אליו את האתרוג. קול רבו מוליך אותו, וידיים נשלחות מהחושך, מהבורות, ממעבי העצים, מהמתבנים, לקבל את האתרוג. לברך, להריח. והלאה.
בלילות ילדותי, נסכו בי צעדיו חסרי המנוח, כמו רגשות האשם שלו, צער, פחד ורצון להצילו. אבא נדמה לי כגולם המהלך בדרכי צ’כוסלובקיה העשנות להציל יהודים. פחדתי מחומרתו, משתיקותיו, אבל ידעתי שיקפוץ מכל קרון, יחדור לכל יער ויעבור מעל לכל גדר כדי להצילני.
וכעת נטוע בגני עץ האתרוג. העץ יודע את סיפורו של אבא. האתרוגים שחים זה לזה את סיפורו. ואני מקשיבה.
.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
