מתמודדים עם אתגרים? בואו להיות אושפיזין בסוכת החוסן בקריית אונו

ברחוב ירושלים 19 בקריית אונו ניצבת “סוכת החוסן” שבה מאוגדים 100 מתכונים של יהודים מרחבי הארץ ומחו”ל שייתנו לכם כוח. כבר שמונה שנים שאושרת משרקי מקריית אונו בונה סוכה מיוחדת בחג סוכות בהשראת שירים ישראלים.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

“המטרה שלי במיזם הזה היא לחבר בין כל גווני הקשת בחברה הישראלית“, מספרת משרקי, בת 47 ועובדת סוציאלית בתחום הסיעוד בביטוח הלאומי. “יש לנו תקופה מאוד מאתגרת ולא פשוטה ואנשים מחפשים לקבל כוח. גם אני חיפשתי בתקופה האחרונה את הכוח להתמודד עם קושי משפחתי לכן בחרתי השנה בשיר של אריאל זילבר “תן לי כוח” שמאוד נהניתי מהוויב שלו והאנרגיות. אמנם זהו שיר של ייאוש וחוסר תקווה, אבל אני בחרתי להרים אותו למקום חיובי. ביקשתי מאנשים שישלחו לי את המתכון שלהם להתמודד עם אתגרים וקשיים ויתארו את מקור הכוח שלהם. כ-100 אנשים מרחבי הארץ ומהעולם, בהם דיירי מגדלי הים התיכון – צומת סביון באור יהודה, בני נוער ברשת אמי”ת, חניכי סניף בני עקיבא בקייפטאון בדרום אפריקה וחברי הקהילה היהודית בטנזניה. אני בסך הכל מבקשת להיות שליחה להעברת מקורות הכוח הלאה לכל מבקש. חשוב שנפרה האחד את השני כדי שנפתח את החוסן הפרטי והכללי שלנו כחברה“.

איך נולד המיזם?

“לפני שמונה שנים בנינו את הבית החדש שלנו בקריית אונו כשברקע ‘צוק איתן'”, מספרת משרקי, “השיר ‘מתנות קטנות’ של רמי קליינשטיין התנגן ברקע ועלה לי הרעיון שהשיר יהיה השראה לסוכה שלנו. ניתחנו הילדים, בעלי ואני את השיר והרגשנו שאלוהים נותן לנו מתנות. ביחד עשינו משהו מאוד מיוחד באווירה מאוד ביתית. כך עשינו במשך שלוש שנים כשכל שנה נבחר שיר אחר שמהווה השראה לתוצרים שמקשטים את הסוכה. הילדים שלי גדלו ורציתי מאוד להמשיך עם הפרויקט ולכן החלטתי שאני מוציאה אותו מחוץ לגבולות המשפחה שלי. בחרתי שיר והוצאתי ממנו משימה חברתית שפרסמתי בעמוד מיוחד בפייסבוק ואנשים שלחו לי תוצרים שקישטו את הסוכה שלי. מאז מדי שנה הלכה וגדלה ההיענות למיזם”.

מה מיוחד במיזם הזה?

“בזכות המיזם הזה נוצרו מעגלים אנושיים מטורפים שלוקחים אותי למחוזות שלא דמיינתי אפילו. כל שנה עשינו ערב שבו הזמנו כ-200 איש לסוכה, בהם ראש העיר ישראל גל. קישטתי את הסוכה בתוצרים ומתוכם בחרתי מספר סיפורים מיוחדים שהיוצרים שלהם זכו להציג אותם באותו הערב במשך חמש דקות. בנוסף בסוכה מוצגת גם חוברת שבה אני מאגדת כל שנה את כל התוצרים. לצערי, בשנתיים האחרונות לא התאפשר לנו להמשיך עם המיזם בגלל הקורונה. השנה זה שונה ואנשים באים ויוצאים ואין התקהלויות כמו בשנים עברו. כ-70 אנשים כבר ביקרו בסוכה השנה. גם המפגשים הקטנים שהיו השנה בסוכה מפרים ונוצרו חיבורים מאוד מיוחדים. המיזם מוקדש לזכרו של אדם יקר ללבי, בעל בית דפוס ‘ישורון’, יעקב ריטר, שהחזיר נשמתו לבוראו בערב ראש השנה. איש חסד ענק, שהיה כולו מקור של כוח לרבים, ראה בפעילות שלי שליחות וכל פעם ביקש להיות שותף בעשיית הטוב בחברה”.

מה המיזם הזה עבורך?

“עבורי זה סיפוק אדיר ודלק להמשיך בעשייה. החיבורים שנוצרים בעקבות המיזמים בין אנשים שונים שלא היו נפגשים ומכירים בדרך אחרת הם אלה שמהווים מקור של כוח ומהווים סיפוק גדול מאוד עבורי. הסיפוק הכי גדול שלי זה שהילדים שלי קוראים את כל הסיפורים בחוברת. זה שיעור החינוך הכי גדול שיש ושאני זוכה להעביר להם. אני חולמת על משהו, קמה עם שיגעון לעשות אותו ומדהים לאן הוא מתפתח. אני יודעת כמה הוא יתרום וכמה הוא שווה. כל העשייה שלי מגיעה מתוך חלום שאני חולמת וקמה בבוקר ומנפישה אותו. המזל שלי הוא שלמשפחה שלי יש מקום לכל השיגעונות שלי והיא זורמת איתי. הם מקור הכוח שלי. לא יכולתי להרים אותו בלי בעלי תומר והילדים – אלעד (21), שירה (19), הדר (16) ואמיר (12).

“המיזם מביא אותי להרחבת מעגל האושפיזין שמגיעים מכל הזרמים ועם מגוון דעות ומזמן אותי ליהלומים אנושיים בחברה הישראלית. האושפיזין מביאים איתם תוכן מצבעם לסוכה שמדי שנה מעבירה מסר של אחדות. יש מקום לכולם ואז הסוכה מקבלת משמעות.

“מה שעוד יפה במיזם הזה הוא שהוא לא רק לחג סוכות. זה יכול ללוות אותנו כל השנה. צומחות מזה הרבה פעילויות שממשיכות גם מעבר לסוכה ולחג, הן פורצות דרך מעבר לסוכה”.

משרקי מסכמת: “אני רוצה להודות לכל אחד ואחת שהשתתפו במיזם. מבחינתי זו רק יריית הפתיחה ועלינו להמשיך ולרשת את עצמנו ברשתות שיהוו מקורות כוח ותקווה להתמודדויות באתגרים הבאים. כולם מוזמנים לסוכה שלנו ואני מאוד מקווה שבעוד ערים בארץ ובעולם יאמצו את המיזם שלי ובאמצעותו יעצימו אחרים. רק על ידי ההתמקדות בחיבור ובחיובי נביא את אור הגאולה. שולחת לכם ברכת חג מלא באור, שמחה, אהבה וכוח”.

בחרנו עבורכם מספר תוצרים מרגשים ומיוחדים מסוכת החוסן:

שירלי, תושבת קריית אונו כותבת על מקור הכוח שלה:

“סבלנות

יש בה גם סבל

וגם נו

וגם ת

ה’סבל’ מוכר

ה’נו’ גם כן

וה’ת’ מה הוא?

תתמודד

תתארגן

תתרגל

תתאפס

תשתלב

תלמד לחיות עם הסבל

בלי לחשוב ‘נו,

מתי זה כבר יעבור?’

פשוט תחיה ואולי מתישהו תגיע התשובה

במקום לשאול תחיה עם התקווה

תחפש תכלית

תשאף לשלווה

מקור הכוח שלי הוא אמונה שהכל כתוב מלמעלה ושיש סיבה לכל דבר גם אם כרגע זה ממש לא מובן לי למה. הרימון מתאים בעיניי. יש משהו ברימון, בתהליך של הגדילה שלו שמתקשר אצלי לסבלנות וגם לראש השנה. היה לנו עץ רימונים בחצר בילדותי ועקבתי בדריכות אחרי ההבשלה שלהם. ידעתי שכשהפירות יהיו בשלים זה אומר שמתקרבים לחג ועוד מעט נחגוג את ראש השנה. סבא שלי נהג לעטוף את הפירות כדי שמזיקים לא יזיקו להם ואני נדרשתי להמתין בסבלנות רבה ולא להסיר את הבד (וכמובן שהצצתי מידי יום כדי לראות מה קורה שם בפנים)”.

מיכל דרור, תושבת קריית אונו, כותבת על מקור הכוח שלה:

“הטבע – מקור הכוח

אם רק נדע לשים לב

לפרח שפרח

לעלה שנשר

לעץ ולגזעו

לפרי ולירק

לכל אחד – צבע, גוון, צורה

ומבנה מבחוץ ומבפנים

אם נשים לב, נתבונן ונגלה

את יפי הבריאה – כי בה

גלוי עולם ומלואו”.

הכנר רוברט מוזס, תושב קריית אונו כותב על מקור הכוח שלו:

“שמי רוברט מוזס, בן 68.

ב-26 לאוקטובר 2020 קיבלתי את הבשורה הקשה שאני חולה בסרטן המעי הגס.

זו גם השנה שאשתי היקרה נפטרה מאותה מחלה ארורה. היא הייתה גיבורה ומלאת אומץ ואנחנו נלחמנו ביחד.

היום אני נלחם בעזרת הילדים הנפלאים שלי והרופאים המצוינים שלי.

אבל זה לא מספיק.

אני כנר שניגן 43 שנים בתזמורת הפילהרמונית הישראלית. כינור ומוזיקה הם ציפור הנפש שלי.

הם עוזרים לי להתמודד עם המחלה. אני ממשיך לחלום על לשמוע ולנשום מוזיקה. זו האהבה שלי וזו גם התרופה שלי.

כל מי שבמצוקה שלא ישכח את ציפור הנפש שלו.

שם נמצאים הכוחות האמיתיים לבני האנוש”.

 ערן רולס, תושב רמות השבים ויו”ר מרכז הבניה הישראלי, כותב על מקור הכוח שלו:

“המתכון שלי להתמודדות עם קשיים ואתגרים משמעותיים ואף מפחידים הוא הביטחון בבורא עולם. ממש כך, לא קלישאה ולא ניסיון ליפייף דברים. אני איש של עשיה ויזמות, אדם שלא חושש לקחת סיכונים מחושבים, מעז לעשות ולא נרתע מכישלונות, כי הם חלק מהחיים.

לאורך שלושים שנות קריירה הגעתי לפחות לשלושה מצבים שארכו זמן לא קצר, שבהם עתידי הכלכלי היה תלוי על בלימה. מצבים שהסיכוי להפסיד ולאבד את מה שבניתי היה שקול לסיכוי להצליח. ברגעים הכי קשים, אחרי ימים של עשייה משמעותית והשתדלות גדולה, ועדיין לא ראיתי את האור בקצה המנהרה, הייתי שוכב במיטה, מוקף במחשבות וחששות, ותמיד הגיע השלב שבו הייתי מנהל שיחה עם אבי שבשמיים: הייתי אומר לו, שאני עושה כל דבר בהרבה מסירות ויושרה, שאני תמיד חושב על איך לקחת את ההצלחה שהוא נותן לי כדי להיות שליח טוב לעזרה לאנשים שזקוקים, שאני משתדל להקפיד מאוד על מצוות שבין אדם לחברו ושאולי אני ראוי לכתף תומכת ממנו.

באותו הרגע, שסיימתי את השיחה עם האלוהים, שבעיקרה היתה לכאורה, חד-צדדית, היתה אופפת אותי תחושת רוגע עילאית. נרדמתי בשלווה וקמתי עם ביטחון שאמשיך להשתדל אבל הקב”ה ידאג לשאר.

וכך היה, בסוף הכל היה מסתדר לי. אני מתפלל ומתאמץ כדי להיות ראוי לזכות בשפע האלוקי ובסיוע והתמיכה שזכיתי לה עד היום.

אבא אני אוהב אותך. אין בלעדיך”.