דורות ההמשך מדברים: הסיפור של יחיאל נרקיס

כמו הורים רבים אחרים, שרצו להגן על ילדיהם, שמר גם אבא שלי כל חייו כמעט על שתיקה. התקשורת בינינו הייתה מועטה – נראה שכך היה נוח לי ונוח לו.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

רק אחרי מותו, לפני 25 שנה, התחלתי לחוש את ההחמצה הגדולה והחלטתי ללקט כל פירור מידע שאפשר כדי לעצב לי את סיפור חייו.

אבא מאיר נרציזנפלד נולד בעיירה טרנוגרוד במחוז לובלין. כשהגיע לאמצע שנות העשרים שלו התחתן ועבר להתגורר עם משפחת אשתו בעיירה טומאשוב-לובלסקי, שם השתלב בעסקי המסחר של המשפחה.

לשניים, כך נודע לי, נולדו שלושה ילדים.

באמצע ספטמבר 39′, שבועיים לאחר פרוץ המלחמה, הגיעו הגרמנים לעיירה ומיד החלו לפגוע ביהודים, להחרים סחורות ומוצרי מזון ולגייס אותם בכוח לעבודות סלילה ובינוי. כעבור שבוע, כחלק מהסכם מולוטוב-ריבנטרופ שנחתם בין גרמניה לברית המועצות, עזבו הגרמנים את המקום ובמקומם באו חיילי הצבא האדום.

יהודי העיירה נשמו לרווחה, יחסם של הסובייטים היה סביר יחסית לזה של הגרמנים, אך לא לאורך זמן; שבוע אחר כך התברר כי חלה טעות בסימון הגבול ו הגרמנים חזרו לעיירה, לא לפני שהסובייטים הציעו בנדיבות, לכל מי שמעוניין, לעבור לצד שבשליטתם.

הדילמה במשפחת אבי הייתה קשה – אם יעזבו את ביתם לאן ילכו, ומה יהיה גורל בני המשפחה כולה?

כ-2,000 מיהודי העירייה יצאו לדרך, אך אבא ומשפחתו החליטו להישאר.

המצב נעשה רע ומר, הגרמנים שוב החלו לרדוף את יהודי העיירה הנותרים, להחרים את רכושם ולהטיל גזרות קשות. אבא הבין שטעה ושאין בררה, עליו לעשות הכול כדי להציל את משפחתו. הוא ארז תיק קטן עם בגדים ומעט מזון ויצא באישון לילה אל עבר הגבול, במטרה לחצות אותו לפני עלות השחר.

המצב בגבול היה עתה מסוכן ביותר. גם הגרמנים וגם הסובייטים, שרצו למנוע את כניסת הפליטים (כ-300,000 במספר), הגבירו את השמירה והסיורים.

אבא הצליח לחצות את הגבול אך לבסוף נלכד והוכנס לכלא. בקיץ 1941, בשל זיהום חמור ברגלו, שוחרר וחי כפליט יהודי נע ונד בברית המועצות עד לסיום המלחמה.

כשחזר לעיירה הבין שכל מה שחשש ממנו קרה – איש מבני משפחתו לא שרד, גם איש מבני העיירה לא נותר כדי לספר לו מה עברה משפחתו בתקופה הנוראה. באבלו עזב את העיירה ושם פעמיו לעיר לודז’ ואח”כ לעיר שצ’צ’ין מקום שהתרכזו בו מרבית הפליטים היהודיים ששהו בברה”מ בזמן המלחמה. בלודז’ הכיר את יוכבד, אמי, והשניים נישאו ועברו למחנה עקורים בגרמניה, שם נולדה אחותי הבכורה.

ב-1949 עלתה המשפחה הקטנה ארצה, היישר לרחובות. שם נולדנו אנו, שני בנים תאומים, אבי ויחיאל.

במסעי הראשון לפולין, לפני 10 שנים, החלו להיחשף בפניי עוד ועוד שמות של הנרצחים ממשפחתי, אך תעלומה אחת נותרה בלתי פתורה, משפחתו הראשונה של אבא. בפעם השנייה, ב-2012, הגעתי עד לארכיון האזורי. הפעם גיליתי את רישום נישואי אבי לאשתו הראשונה סימה לבית גלרנטר, ומיד בצמוד – רישומי הלידה של שלושה צאצאים. דקות ארוכות לא הצלחתי להוציא מפי מילה. נרגש מאוד קראתי אט אט את שמות אחיותיי הקטנות: שיבע (בת שבע) בת 11 בהירצחה, צירלה (עדי) בת 10 וחנה בת 5.

המסע תם. סוף סוף יכולתי להנציח את המשפחה הראשונה של אבא, אשתו ושלוש בנותיו, שאין להן לא קבר ולא מצבה, אלא דף עד לזיכרון ב”יד ושם”