דורות ההמשך מדברים: אתי בן זיו

אביב במחנה עקורים, רומא, 1947. בתמונה עומדת אימא, הודס, אישה יפה בשמלה לבנה, מחייכת חיוך רחב עם שתי שיני זהב. היא מחזיקה אותי, בת חצי שנה.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

המלחמה הסתיימה שנה וחצי קודם והבקיעים של אימא מכוסים – “אפילו סלעים נשברים”, אומרת דליה רביקוביץ’ בשירה “גאווה”.

אימא עמדה בטלטלות והגיעה למחנה העקורים באיטליה, משם למעברת שער העלייה ומשם לקרובים בכפר חסידים. בביתנו בקריית חיים ילדה את אחי שמוליק – צבר ראשון במשפחה. אבא יצא למילואים ונלחם בנבי יושע ומלכיה.

הבית גדל בהתמדה, הוריי גידלו ירקות, פירות ותרנגולים, החזות החיצונית נראתה טוב.

אבל חיים קודמים התערבו בחדשים. לאבא היו שלושה ילדים ולאימא שניים. גרמנים ופולנים רצחו את כולם. אבא היה נשוי לבלומה לבית רוטהולץ, האישה הכי יפה בעיירה, ואימא הייתה נשואה לאהובה, צוקרמן (לא מצאתי את השמות הפרטיים של בעלה וילדיה). מהיכן היו לה כוחות להמשיך לברוח אחרי מותם ואף לעזור לילדה שהתייתמה ביער ולהביאה לבית יתומים? כשחזרה לביתה גילתה שהרכוש המשפחתי הרב נשדד. היא עברה ללובלין ולפרנסתה מכרה כריכים ומצרכים אחרים לחיילים מהצבא הרוסי והאמריקני. כשפגשה את אבי, משה, שגר בעיירה סמוכה ואף היה קרוב משפחה רחוק שלה, עזרה לו להשתקם מסבלו במחנות הכפייה שבהם היה.

הוריי עזבו את פולין, הולידו אותי וציפו לטוב, אך רוחות עבר קלקלו את הסדר. אמי הרדופה שוטטה אתי ברחובות קריית חיים, מנסה להימלט מהזיכרונות שהתערבבו בהווה. בטרם מלאו לי שש ולאחי ארבע היא הותירה בידינו את הטבעות שלה, כולל טבעת הנישואין שלה, ובעוד אנו נהנים מהאוצר נשמה את נשימתה האחרונה. ואז בא חושך. אימא התאבדה ונעלם הזיכרון. הועברנו לבית היתומים “גאולה” בחיפה.

מקץ שנה חזרנו הביתה ואבא ביקש שאקרא לאשתו החדשה אימא. לא רציתי לבגוד בהודס. דינה, ניצולה ואלמנת מלחמה מצרפת, דרשה שלא נרחם על עצמנו ונתנהג כילדים צרפתים מנומסים. השתדלתי, כבר ידעתי טעמה של גלות.

התאמצתי להיות ישראלית נורמלית. הייתי קצינה, הצלחתי מקצועית, בארץ ובעולם.

אחרי פטירת הוריי נסעתי לפולין, רציתי לגלות משהו מהעבר ומאז אני חוקרת, כותבת, אוהבת וסולחת לאימא הודס, מעריכה ומודה לאימא דינה על כל שעשתה למעני. את שתיהן ליוויתי אל מותן.

ב-2016, הוקמה במוזאון א”י התערוכה “תשובה לרב חובל איטלקי”. התמונה האהובה עליי הוצגה שם והמשיכה למוזאונים במילנו וברומא. בקטלוגים מוצגות תמונותיהם של הוריי – הודס ומשה רובינשטיין בונים עתיד.

כששאלתי חברה צברית אם הרגישה שאני בת דור שני, אמרה: “שמעתי כי אמך התאבדה. לא יודעת היכן. היו סיפורים שלך על האימא הביולוגית שעומדת בתמונה, בנוכחות עוצמתית, ומראה לכל העולם את הפרי היפה שלה, ועל האימא הצרפתייה והסינרים שהביאה ורצתה שתלבשי, אף שבארץ זה לא היה מקובל. היה לי ברור שאני גדלתי בצמר גפן ואת גדלת אחרת: היית עצמאית, פמיניסטית, והעצב שסיפרת על בית היתומים, ואחיך שאת שומרת עליו…

“איך יצאת מהבור הזה? לא ייאמן, באילו כוחות יצאת? לא נטייח – זה המוות של אימא שלך! פצעי העבר חותכים אנשים, אבל את, גם היום, ממשיכה לטפס ואפילו קונה לעצמך רכב חדש, ואדום…”.