אני ניצחתי: סיפורו המטלטל של אמן הרחוב מגני תקווה

זהו סיפור על נחישות, התמדה, דבקות בחיים, ובעיקר על אמונה בצדקת הדרך וביכולת לחזור לדרך הישר, גם כשקשה.

זהו הסיפור של שלומי ישראל (52), יליד קריית אונו ותושב גני תקווה כיום. אלא שמגורים גיאוגרפיים לא בדיוק מגדירים את שלומי, שכן מדובר על דר רחוב לשעבר, ומי שמצא את עצמו נקלע לרחוב, לתקופה ארוכה וממושכת של 14 שנים ללא קורת גג (!)

בגילוי לב יוצא דופן מספר שלומי בראיון עבור "אונו ניוז" את אשר עבר עליו. "עברתי ילדות מאוד קשה. אבי נכנס לכלא לתקופה ארוכה. במקביל, עברתי לשתי משפחות מאמצות, כשגם בתקופת הצבא הייתי חייל בודד. זמן קצר אחרי שהשתחררתי מהצבא, אבא שלי בדיוק השתחרר מהכלא אחרי ששהה שם במשך תקופה. הוא לא מצא את עצמו בחיים בחוץ, ומהר מאוד נפלט למגורים ברחוב. לצערי, אני בסופו של דבר הייתי זה שמצא את הגופה שלו. זה היה במרכז המסחרי השטוח שקדם לקניון בקריית אונו. לא אשכח את הרגעים הללו שיישארו איתי עד יומי האחרון".

אלא שזו הייתה רק תחילתה של דרך רצופה במכשולים עבור שלומי. לאחר שאיבד את אביו באמצע העשור השלישי לחייו, גילה כי האחרון השאיר אחריו חובות שהסתכמו בחצי מיליון שקלים, כולל סוללת עורכי דין שרדפה אחריו ללא הרף.

התוצאה: במשך 14 שנים התגורר שלומי ברחוב, תקופה אותה הוא מתאר בגילוי לב נדיר. "הרחוב הפך להיות הבית שלי. איפה לא התגוררתי – במקלטים, על גגות ובמקומות שהשתיקה יפה להם. בהתחלה הייתי מתבייש ומסתתר מפני אנשים. עם הזמן, גם אלמנט הבושה נעלם. רק דמיינו לעצמכם מישהו שמתקלח פעם בחודש או חודשיים במקרה הטוב בים, או במקווה אם מצליח לחסוך קצת כסף. בדיעבד, אני יכול לספר שהרגשתי מנותק לאורך כל התקופה הזו. הקדשתי אותה בעיקר להתבוננות ולחשיבה עמוקה על המהות של החיים עצמם".

איך שורדים?

"זה קשה מאוד. יש ימים שאתה רעב יומיים-שלושה. זה מגיע למצב שאתה מתחיל להתווכח עם עצמך מוסרית – אולי לגנוב. למרות שהמחשבה הזו עברה לא מעט בראש, אף פעם לא באמת עשיתי זאת. למזלי, את המשוכות הללו של המבחנים המוסרים והערכיים עברתי בהצלחה. האמת היא שתמיד התמודדתי עם חוסר, זה חישל אותי לימים. לאט לאט הבנתי מתוך התבוננות שאני ראוי, שאני לא שונה מאחרים. זה גרם לי להיות הרבה יותר רגיש לכאב ולרעב של האחר. הפכתי בעל כורחי לסוג של 'מומחה לרחוב'. התמלאתי השראה מכל מה ששייך למרחב הציבורי –  אם אלו העצים, הגינות, הספסלים. עד כמה שזה נשמע מוזר, זה הפך להיות אזור הנוחות שלי".

"רגעים קטנים של אושר"

האהבה לאמנות תמיד הייתה חלק משלומי, עוד מילדות. "מאז שאני זוכר את עצמי ההבעה שלי לעולם הזה הייתה בצורה וויזואלית. גם כשמסביבי הכול היה מתרסק, הייתי יושב בשקט ומצייר. זו הייתה הדרך שלי כנראה להתרכז ולברוח מהסיטואציה".

גם לאורך שנותיו ברחוב, הצליח למצוא שלומי מפלט דרך הציור. "הייתי מסתובב עם אלבום תמונות בתיק, לא דיגיטלי, אלא פשוט תמונות שפיתחתי והדבקתי. מצאתי את עצמי פונה לאנשים ומנסה לשכנע אותם שאצייר להם. בזמנו, ציורי גרפיטי לא היו מקובלים כל כך כמו היום. כשזה לא התאפשר, התמלאתי השראה ממה שהיה בסביבתי. אם זה האור שנוגע בעלים, יופי בגוונים של שמיים או עננים, אנשים יפים שעברו לידי".

לימים החל לצייר שלומי על אלמנטים שונים במרחב הציבורי, מתוך מטרה לקשט ולייפות את הרחוב – החל בארונות חשמל, ספסלים, מדרכות, עמודים וקיפודי בטון, ועוד.

לפני כשבע שנים נכנס למגורי קבע, כשבדרך הוא הופך לחלק בלתי נפרד מקהילת גני תקווה. "ליזי ראשת העיר פנתה אליי וביקשה אם אוכל להתחיל לקשט את העיר. מאז פשוט התאהבתי בתושבים ובקהילה כאן".

מה הכוונה?

"איך מסבירים עיר שמאמצת אותך? הורים שמפקידים את הילדים שלהם והאוצרות שלהם איתך לאורך היום כדי שיסייעו לי לצייר ולצבוע, תושבים שמורידים שתיה וחטיפים עם ארוחות צהריים. כל אחת ואחד מנסים להראות אהבה בדרך שלהם. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש".

מה אופי הפעילות שלך כיום בגני תקווה?

"אני משמש כסוג של קבלן חיצוני. אני מקבל יחס בדיוק כמו של עובד, ואפילו מעבר לכך. אני מרגיש ממש כמו במשפחה. זה מגיע עד לרמה שאם יש אלמנט שמפריע לי לעבודה האמנותית, אני פונה ישירות לליזי או לגורמים בעירייה, והם פותרים את הבעיה במהירות. מבחינתי זו זכות לקשט ולייפות את המרחב הציבורי כאן בעיר שנתנה וממשיכה לתת לי כל כך הרבה".

הזכרת עבודה עם ילדים. מה הכוונה?

"תוך כדי שאני עסוק בציור, ילדים מצטרפים אליי. אני מאפשר להם לצבוע ולקחת חלק פעיל בעבודה האמנותית. הקטע הקסום ביותר בעיניי מגיע בהתחלה. הילדים הם אלו שנותנים את הרעיונות מה לצייר, יש להם רעיונות ממש מדליקים. אני מבטל כביכול את האגו שלי ואת מה שאני חושב – נותן לילדים את היד החופשית לצייר ולצבוע מה שמתחשק להם.

האמת היא שעשיתי קצת מחקר דרך הרשת על האנשה – איך להפוך דברים ולהלביש להם תכונות של בני אנוש. כך למשל, כשאני רואה פח, אני ישר חושב איך להפוך אותו לפרצוף מחייך. בצורה שכזו ילדים יכולים ליצור אליו סוג של קשר רגשי – בין אם אלו עיניים מחייכות. אני הייתי עד למשל לילדה שאמרה לאמא שלה שתתחיל לאסוף אשפה 'ותאכיל' אותו בבוקר. לראות ילד מחייך לצידי – עבורי אלו רגעים קטנים של אושר".

נשמע שאתה מאוד מחובר לעיר.

"אני פועל בגני תקווה זו השנה השלישית. עבורי המרחב הציבורי כאן הפך לסוג של גלריה קסומה. יש כאן אפילו סוג של תיירות שבאה לראות את האמנות והיצירות שלי. זה מדהים".

הסיפור שלך מעורר השראה. איזה מסר יש לך להעביר לאחרים שקוראים אותו?

"לא משנה מה עובר עלינו בחיים, אני חושב שהמשימה החשובה ביותר היא לדעת לשמור על ערכים ומוסר. גם כשאתם נמצאים בבור – השתדלו שלא להסתכל על עצמכם כקורבן. תמיד להישאר גאים ולהבין שזה חלק מהדרך. גם ברגעים הכי קשים, אף פעם לא הפסקתי להודות ליקום על מה שיש לי, וגם על מה שאין לי. כיום אני גם מרצה על סיפור החיים שלי. המחיר עבור המשתתפים בהרצאה הוא לא בכסף, אלא בהתחייבות להכין ל-5 משפחות אוכל. אני מאמין שיש לנו עולם לתקן – רק בעשייה אמיתית ניתן לחתור לשם".