ישנם רגעים בהיסטוריה שמחלקים את החיים לשניים: אלה שלפני, ואלה שאחרי. עבור ראשת עיריית גני תקווה, ליזי דלריצ'ה קו השבר הזה נמתח בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר. כשהמדינה כולה עדיין ניסתה להבין את ממדי הכאוס, דלריצ'ה כבר הורתה לפתוח את כל המקלטים בעיר – החלטה שנשענה על תחושת בטן מצמררת, שעות בודדות אחרי שצפתה בסרט על מלחמת יום כיפור. מהחמ"ל העירוני תחת אש ועד המאבק לפתוח מחדש את בתי הספר כדי לייצר שגרה מתוך התופת, היא ניצבה מול האתגר הגדול בחייה: להחזיק את הכאב המשותף, אך לא לתת לפחד לנצח.
היכן תפסה אותך השבת של ה-7 באוקטובר, ומתי הבנת שלא מדובר בסבב הסלמה רגיל אלא במלחמה כוללת?
השבת של 7 באוקטובר תפסה אותי בבית. ערב קודם צפיתי בסרט על גולדה מאיר, ואיכשהו, אולי בגלל הסרט ואולי בגלל האינטואיציה, כשהתחילו להגיע הידיעות הראשונות הבנתי מהר מאוד שאנחנו בתוך אירוע גדול וחריג מאוד. עוד לפני שהתמונה המלאה התבהרה ביקשתי לפתוח באופן מיידי את כל המקלטים בעיר. היו מי ששאלו אותי אז למה אני ממהרת לעשות זאת, כי בשעות הראשונות אף אחד עדיין לא הבין את ממדי האירוע. מבחינתי היה ברור שצריך להיערך מיד. משם הגעתי לחמ"ל בעירייה והתחלנו לעבוד. באותו יום נפל גם טיל בגני תקווה, וברגע הזה כבר היה ברור לחלוטין שאנחנו באירוע אחר ממה שהכרנו.

מהי התמונה, השיחה או הרגע הראשון מאותו יום שנצרבו בזיכרונך כמנהיגת העיר?
אחד הדברים שנצרבו בי היה הפחד של התושבים וההורים. ראיתי אנשים שמרגישים שהקרקע נשמטה מתחת לרגליהם, ודווקא שם הבנתי שהאחריות שלנו כעירייה היא לא רק לתת מענה ביטחוני ותפעולי, אלא גם לנסות להחזיר תחושת שליטה ושגרה. לכן היה לי חשוב מאוד להחזיר, מהר ככל שניתן ובאופן בטוח, את מערכת החינוך לפעילות. הרגשתי שהמסגרת, הצוותים החינוכיים והשגרה יכולים לתת לילדים ולהורים עוגן בתוך מציאות של חוסר ודאות ופחד.
ברמה האישית והרגשית, מה ה-7 באוקטובר מסמל עבורך היום?
יש את החיים שלפני 7 באוקטובר ויש את החיים שאחריו. מבחינתי זה אירוע שטלטל עמוקות את תחושת הביטחון הבסיסית של כולנו, כישראלים וכיהודים. כמי שמגדלת כאן משפחה ונכדים, וכמי שנושאת באחריות לעיר ולקהילה, האירוע הזה חידד אצלי עוד יותר את הצורך לעשות הכול כדי שנדע להגן על עצמנו, להיות ערניים, לפעול מוקדם ולא להתעלם מסימני אזהרה. לצד הכאב והזיכרון, אני גם אדם אופטימי מאוד. אני מאמינה בתקומה וביכולת שלנו לבנות כאן מציאות טובה ובטוחה יותר.

כיצד השתנתה חזות פני העיר מאז אותה שבת?
המרחב הציבורי השתנה מאוד. בתקופה שבה החטופים עוד הוחזקו בעזה, תמונותיהם היו נוכחות בעיר, לצד דגלים, מיצגים וסמלים של זיכרון והזדהות. גם אתר ההנצחה העירוני קיבל משמעות אחרת. מאחורי כל תמונה וכל שם יש אדם, משפחה וסיפור חיים שלם. היה לנו חשוב לתת לכך מקום מכבד ונוכח במרחב העירוני, מתוך אחריות לזיכרון ומתוך חיבור למשפחות ולקהילה.

כיצד העירייה מאזנת בין הרצון להנציח ולזכור לבין הצורך לשמור על שגרת חיים ותקווה במרחב הציבורי?
"זה איזון שמלווה אותנו כל הזמן. מצד אחד יש חובה לזכור, להנציח, לתת מקום לכאב ולהיות לצד המשפחות. מצד שני, יש לנו אחריות גם להמשיך לנהל עיר חיה, לקיים תרבות, חינוך, קהילה ואירועים ולשמור על האפשרות של הציבור לחזור לחיים. בעיניי אין סתירה בין הדברים. כמו שהחברה הישראלית יודעת לעבור מיום הזיכרון ליום העצמאות, אנחנו צריכים לדעת להחזיק גם את הכאב וגם את התקווה. לתת לזיכרון את המקום המלא והראוי לו, ובמקביל לא לוותר על החיים, על שמחה ועל העתיד שאנחנו בונים כאן.
מהו המסר המרכזי שמובילה העיר כיום עבור הדור הצעיר שגדל בצל אירועי השנים האחרונות?
"המסר שלי לדור הצעיר הוא שאין לנו ארץ אחרת. זה הבית שלנו, וכאן אנחנו צריכים לבנות את העתיד שלנו. אנחנו נעשה הכול כדי שיהיה כאן בטוח, כדי שיהיה כאן חינוך מצוין, קהילה חזקה וחיים שיש בהם הזדמנויות ותקווה. לצד הזיכרון של מה שקרה, חשוב לי מאוד שהילדים ובני הנוער שלנו לא יגדלו מתוך פחד בלבד, אלא גם מתוך תחושת שייכות, אחריות, חוסן ואמונה בעתיד".
דלריצ'ה חותמת את הראיון במשפט "בסופו של דבר, התקווה היא חלק מהכוח שלנו".
להצטרפות לקבוצת העדכונים בזמן אמת >> לחצו כאן
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
אונו News