ארמון השוקולד שנבנה מבדידות

הסופרת מוריה בוקובזה עברה לא מעט ב 29 שנותיה. כבר בבטן אמה היא אובחנה כבעלת מום לבבי ונאלצה לעבור שורת ניתוחים מסובכים לאורך ילדותה. “ההורים שלי גליה ויעקב, לא הצליחו להרות במשך 15 שנה. הם עברו בדיקות, טיפולים וכל מה שצריך, אבל לא מצאו בעיה”. לאחר 15 שנים של טיפולים גליה נכנסה להריון טבעי כשבאחת הבדיקות גילו שהעובר סובל ממום לבבי.
”אמרו לה לעשות הפלה בחודש השלישי של ההריון”. מספרת מוריה, ”היא התחרטה ברגע האחרון ולמרות שהרופאים הזהירו אותה שלא אשרוד ושהיא תלד ולד מת, היא התעקשה על המשך ההריון. הלידה התחילה בירידת מים בשתיים בצהריים והסתיימה בלידתי, תינוקת חיה לגמרי, בשעה עשר בלילה”.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

את התינוקת הקטנה הכניסו הרופאים לאינקובטור והפרידו מאימה, ”אף אחד לא ציפה שאשרוד. אפילו אמרו לאמא שלי לא להיקשר אליי. כך מיום שנולדתי, ואפילו לפני כן, אני מסתובבת עם אות קין של ‘לא תשרוד’ על המצח”.

”אני רוצה ליצור שיחות כאלה שיעזרו לילד, שגם ככה סובל, לא להיות מבודד מהחברה בשל בעיה רפואית שאין לו יכולת לשלוט עליה”

בימים אלה מוציאה מוריה לאור את ספר הילדים השני שלה “ארמון השוקולד של בוביק העכברון” (גלילי הוצאה לאור).
”מדובר בסיפור הרפתקה משעשע על עכברון שמקבל ליום הולדתו מתנה מפתיעה – ארמון משוקולד” מספרת מוריה שספרה הקודם “הסוד המתוק של יעלי” (צמרת הוצאה לאור) עסק בסיפורה של ילדה המתמודדת עם סוכרת נעורים. ”הספרים שאני כותבת הם אמנם ספרי ילדים, אך המטרה שלי היא לכתוב סיפורים עם מסרים לדור הבא. את הספר הראשון כתבתי על ילדה שאני מכירה שגילו לה בגיל שנתיים סוכרת נעורים. רציתי למצוא לה ספר על הנושא שיעזור לה, אבל ציפי שחרור, המשוררת והסופרת, לא הכירה ספר כזה ואמרה לי: ‘אין? אז תכתבי את”.

וזה מה שמוריה עשתה, היא כתבה את ספר הילדים מתוך שליחות לילדה הקטנה ההיא ואולי גם מתוך הרצון לפצות על הילדות שהיא בעצמה חוותה. ”כשאני מקריאה את הספר בספריה העירונית, ילדים שואלים אותי שאלות ששאלו אותי בעבר על המום שלי. רק שאצלי אף גננת ואף מורה לא תיווכה את הנושא לשאר הילדים. אני מקווה שגננות ומורות שיקראו את הספר שלי יבינו כמה חשוב להסביר לילדים על השוני של ילד שסובל מבעיה רפואית כלשהי – ולא רק סוכרת, כדי להסביר לו ולאחרים שלמעשה הוא בדיוק כמו כולם, רק שיש כמה דברים שאסור לו לעשות. כולי תקווה ששיחות כאלה יעזרו לילד, שגם ככה סובל, לא להיות מבודד מהחברה בשל בעיה רפואית שאין לו יכולת לשלוט עליה”.

ארבעה ניתוחים ובובת חתול אחת

מום הלב של מוריה נחשב לנדיר: במקום שני חדרים ושתי עליות שמתפקדים, אצלה רק החדר השמאלי של הלב עובד. בעקבות מצבה הרפואי היא עברה ארבעה ניתוחים: הראשון,כשהייתה רק בת 11 חודשים.
”אחריו, כשהייתי בת חמש, עברתי ניתוח מעקפים. לקחו עורק קטן מהרגל שלי והשתמשו בו כדי לעקוף את יתר החדרים בלב, כך שהחדר השמאלי עושה למעשה את כל העבודה. היו מי שחשבו שלא אשרוד את הניתוח אבל הנה אני כאן.

האם ידעת כמה חמור המצב כשהיית ילדה?

”למזלי, אני לא זוכרת הרבה מבית החולים”, מספרת מוריה ”אבל הימים שלפני הניתוח חקוקים אצלי בזיכרון. אני זוכרת את הפחד שהתגנב בלילות כשתהיתי אם יש סיכוי שלא אצא מזה בחיים”.

לא מחשבות סימפטיות לילדה בת חמש. יש לך גם זכרונות טובים מהתקופה?

”אני בעיקר זוכרת שהיו בי געגועים גם לצעצועים, שאמא שלי פחדה להכניס הביתה מבית החולים מחשש שחלילה נשאר עליהם וירוס או חיידק. בגלל שגם אורחים היה אסור לי לקבל נותרתי לבד. למזלי, הייתי ילדה בעלת דמיון עשיר, אבא שלי קנה לי בובה קטנה של חתול שחור-לבן ממולא באורז, אז בלילות הייתי מדמיינת שהוא בורח מהחלון, חוזר לשכונה, מדבר עם החתולים וחוזר בבוקר לספר לי סיפורים”.

במשך שנים חיה מוריה עם הוריה יעקב וגליה בבניין רכבת בשכונה קטנה בקריית אונו, שאחרי פרויקט פינוי ובינוי הפכה לשכונה יפיפייה עם בניינים גבוהים שבאחד מהם מתגוררת כיום המשפחה.
“תמיד ישארו לי הזיכרונות מהפשטות ומהחיים שהיו לנו אז, מהחתולים שאיתם גדלתי.
הילדות בשכונה הייתה מנותקת מאוד מכל מה שעברתי בבית הספר. שם הרגשתי שמקבלים ואוהבים אותי.
בתור ילדים הפכנו את השכונה לבית מחסה לחתולים. היו לנו חתולים בכל הצבעים ובכל הגילים. תמיד אהבתי בעלי חיים, אבל ההורים שלי לא הסכימו לגדל חיה בבית והחתולים היו התרפיה שלי”.

הילדות שלך בשכונה נשמעת שונה מאוד מהילדות שאת מתארת כילדה בודדה בבית הספר, איך את מסבירה את זה?

”זה נכון, בגלל המום בלב הייתי נעדרת לא מבית הספר. לכן, רוב זיכרונות הילדות שלי הם מהבית, מחברות הילדות שלי ומהחתולים בשכונה. כשהייתי ילדה חולי לב שעושים ספורט היו מסתכנים במוות. לכן אסור היה לי לרוץ, להשתולל, לשחק ולצאת לטיולים שנתיים אז אוטומטית הייתי דחויה, שונה מכל מי שנחשב נורמלי במערכת החינוך. לא הייתה לי ילדות רגילה והייתי מאוד בודדה. בהפסקות בבית הספר כולם שיחקו מחבואים, תופסת, גומי וקפיצה בחבל, אבל אני לא יכולתי להשתתף בגלל הבעיה שלי. הייתי מסתובבת בחצר של בית הספר וממציאה סיפורים שמאוחר יותר כתבתי במחברת”.

מישהו בבית הספר ידע שזה המצב? שאת כותבת טקסטים מתוך בדידות?

אני כותבת מכיתה ב’, המורים וההורים שלי מאוד עודדו אותי לזה, עם השנים ההשפעה של הדחייה החברתית התבטאה גם בכתיבה. בחטיבה היו לי טקסטים די אפלים שהייתי מאוד גאה בהם, אבל המורה שלי לא קיבלה את זה. אני זוכרת שהפריע לי שלא למדנו הרבה ספרות בבית הספר כי זה היה המקצוע היחידי שבאמת התחברתי אליו. באמצע כיתה י”א פרשתי מהלימודים, אמנם בשל סיבות רפואיות, אבל כנראה שבית הספר באמת לא התאים לי”.

”לחיות בלי תקווה זה יותר מפחיד מהמוות”

הכשל הלבבי שממנו סבלה הוביל לבעיות נוספות כמו הומופיליה ואנמיה חמורה.
ולאחר אין ספור טיפולים ובדיקות החליטה המשפחה להתנסות ברפואה אלטרנטיבית ”כבר לא ידענו מה לעשות” מספרת מוריה בכאב ”הייתי כבר בת 23, אחרי שנים של סבל וממש רדפתי אחרי רופאים, התחננתי שיעזרו לי, שימצאו מה דפוק אצלי ושיעצרו את זה, אבל לא ידעו לתת לי תשובות.
ככה נשארתי במשך שש שנים. פשוט העברתי את הזמן עד המוות, ידעתי שהמוות קרוב ואף אחד לא היה מוכן לטפל בי, אבל לא פחדתי למות. לחיות בלי תקווה לעתיד זה מפחיד. בתקופה הזו כתבתי טקסטים קומיים ופנטזיה אפלה. כנראה כי הרגשתי קצת מכל דבר.
גם התחזקתי בתורה ובמצוות, עשיתי גשר בשיניים, צפיתי בסדרות בלי תרגום, למדתי יפנית, קראתי מחקרים על המוח, על בעלי חיים ועל כל מה שעניין אותי. עד שבגיל 23 התחלתי ללמוד כתיבה יוצרת באופן מקצועי אצל המשוררת, הסופרת והעורכת ציפי שחרור”.

היום אני יודעת להגיד שהכתיבה היא אחת התרפיות הגדולות עבורי. ושהעולם שהייתי צריכה לבנות בגלל תחושת הבדידות הקשה מהילדות, הפך אותי היום לסופרת שאני. המסרים שאני מעבירה לילדים הם כאלה שהייתי רוצה שהעולם שלנו יעמוד מאחוריהם. אני ממשיכה לחיות, לכתוב ואפילו להקריא את הספרים שאני כותבת לילדים במטרה ליצור שיח בריא על שוני בחברה.

בימים אלה כותבת מוריה ספרים חדשים שייצאו לאור בעתיד הקרוב, כשאחד מהם מספר על עלילותיו של הכלב שלה – קאווין. בין הספרים שהיא מתכננת להוציא לאור: ספר עם סיפורים לחורף, ספר עם סיפורים על משפחה, ספר עם סיפורים על חיות וספר עם סיפורים על החתולים שחיו בשכונה הישנה. “כרגע אין לי פרויקטים ‘רשמיים’ לילדים ונוער, אבל יש לי הרבה פרויקטים בתכנון.

את ספרה החדש תשיק מוריה ביום שלישי 7.5 בשעה 17:00 בספרייה העירונית קריית אונו.
את האירוע תנחה המשוררת, הסופרת והעורכת ציפי שחרור

אולי יעניין אותך גם:

“זכייה בתחרות תעזור לי ליצור שינוי חברתי” הכירו את עדי יעקבי מקריית אונו

“העבירות הבולטות בקרב בני נוער הן עבירות סמים ואלכוהול”

הורוסקופ שבועי: תחזית לילידי כל המזלות 03.7.22-9.7.22