מסע לילי הזוי: מקלטים, כלבים, ושיר אחד על עם עייף בקריית אונו

כמי שגר בקריית אונו ברחוב צה"ל נטול ממ"ד – והמקלט הבנייני שלנו לוקה בחסר – מצאתי את עצמי, בערב המלחמה הראשון, נודד עם עגלת סופר עמוסה במזרנים, פריטי מזון, ואפילו רדיו ישן (למקרה שיורידו את השאלטר). התחנה הראשונה הייתה המקלט שמול הקניון, שבשגרה מארח את תיאטרון "זירו" הרוסי. המקלט עצמו, מסתבר, משובץ במסכות, בובות ומוצגים תיאטרליים, שהעניקו לו אווירה "מיוחדת". בני, עם חוש הומור מפותח (או שמא פחד אמיתי), פנה אליי בהתרגשות: "אבא, תראה, יש שם פולחץ של אדם!" – כשהוא מתכוון לבובה קריפית למדי. בחלל המקלט, בין המזרנים הפרוסים, נרדם בחור בשם זוהר, קבלן שיפוצים, לצידו של כלבו החמוד. וזה העלה את סוגיית הכלבים במקלט – נושא בו העירייה נתנה את דעתה, ופרסמה נהלים ברורים: אין לעשן, לשמור על שקט, וכלבים – רק עם רצועה ומחסום. כי גם כשהעולם בחוץ קורס, הסדר חייב להישמר.

באותו יום שישי בערב, נכנסו למקלט כמה שכנים, והחלו לשיר שירי שבת, שנאמרו מיד עם הישמע האזעקה. באחד המקלטים ברחוב האיריס, מישהו התעלה על עצמו והציב מקרן שהקרין סרטים להפגת השיעמום. המקלט שלנו ברחוב צה"ל, לעומת זאת, לא עומד בתקני פיקוד העורף. הדיירים כבר פנו לאנשי מקצוע, כי 5,000 ש"ח לדלת הדף ו-3,000 ש"ח לחלונות נשמע כמו מציאה, כשעל הפרק עומדת השאלה אם הדלת תחזיק מעמד. לעומת זאת, הממ"דים המשופרים בבית הספר שז"ר התגלו כמזמינים למדי. ביום-יום זה חדר המורים, אבל בשעת חירום הוא מתפקד כממ"ד, כולל טלוויזיה עם אינטרנט, בר מים, ושלושה צעירים שנראים תמהוניים למדי. פגשתי שם משפחה שסיפקה טיפים חשובים איך להתחבר לווי-פיי – כי גם כשיש אזעקות, ה-WIFI חשוב יותר מכל.

ציפור קטנה לחשה לי שהמקלטים והמרחבים המוגנים היו מוכנים הרבה בזכות תושייתה של סמדר סוויסה ממחלקת החירום של העירייה, עם תחילת המערכה היא דאגה לפתיחת המקלטים ולהסבתם למרחבים נעימים עבור משפחות.

בשעות הערב המאוחרות, כשהרחובות היו שקטים מאי פעם, קפצתי לבקר בשני מקלטים סמוכים במתחם בית הספר שרת. באחד המקלטים זיהיתי משפחה שאני מכיר, עם ילדים משחקים בטלפונים מתחת לשמיכות. בחלל אחר פגשתי את רחל – אישה מבוגרת וערירית. "אמרו לי ללכת למתחם בבית ספר יעקב כהן, אבל בנות של פיקוד העורף הפנו אותי לכאן," היא סיפרה בחשש, וניכר כי היא אובדת עצות. היא מתקשה בהליכה, אבל קובי מהעירייה עזר לה לרדת במדרגות. היא הייתה חרדה מאוד, ישבה לבדה ובהתה בקירות, מודאגת מאיך תגיע בבוקר לרופא. הבטחתי לה שאנשים יעזרו, וסיפרתי גם למשפחה שישנה בסמוך, שהסכימו מיד.

במקלט בבית הספר שרת, אני פוגש את רוסלאן עם משפחתו. "אין לנו ממ"ד בבניין," הוא אומר, "אז לקחנו את זה כחוויה." רוסלאן מסביר שהמקום בסדר גמור. "לידנו ישנים הרופא המרדים הכי טוב באזור, והנוירוכירורגית," הוא מספר לי בחיוך. "אז אנחנו מרגישים בטוחים פה." רוסלאן, בנדיבותו, מציע לי צ'ייסר של ג'ק דניאלס "כדי לפוגג את האווירה," ואני, כמובן, מאושר. הוא מספר לי על חוויותיו מהצבא, איך היה חשוף לסכנה יומיומית ואיך אנשים שהכיר לא חזרו משדות הקרב – תזכורת מצמררת למציאות האבסורדית.

אחד הדברים המעניינים ביותר שגיליתי הוא חוסר ההתאמה בין המקלטים שמופיעים בוויז או גוגל מפות לבין המציאות בשטח. במקלט אחר, קרוב לרחוב ההדר, כבר חצות, ואני מזהה בפתח המקלט שני ספסלים ועליהם ישנים שני אנשים מבוגרים. כנראה שמדובר באנשים שסובלים מלחץ של מקומות סגורים, ומצאו את עצמם על ספסל סמוך למקלט – המקום הכי פחות מוגן ליד המקום הכי מוגן. בתוך המקלט, אני מזהה רק מזרן אחד עם אם ובת.

שיר המלחמה של עם עייף

בינתיים, אני חוזר למקלט בבניין שלנו, שם אנחנו מפליגים בסיפורים נוסטלגיים על ימים שלפני האזעקות. ותוך כדי הדי הפיצוצים, השכן החביב עם הכלב מספר לכולנו על דג שהוא מגדל שנים רבות מעבר לתוחלת החיים שלו. "כשמת, עשיתי לו הנשמה דרך הזימים והוא התעורר שוב." לסיום מכל המרקחה הזו רקחתי שיר בעזרת ai על בסיס מילות השיר "עם של גיבורי על". וזה מה שיצא:

אָז הַמּוֹרָה לַתָּנָ"ךְ מִפֹּה מִמּוּל, רוֹעֶדֶת בְּכָל אַזְעָקָה,
וּלְיָדָהּ זוֹ שֶׁיָּצְאָה עִם פִּיגָ'מָה, בּוֹהָה בַּקִּיר וְלֹא מוֹצִיאָה מִלָּה.
הָעִתּוֹנַאי עִם הַפְרָעַת הַקֶּשֶׁב, מְרַפְרֵשׁ בְּלִי סוֹף בַּחֲדָשׁוֹת,
וְהַקַּבְּלָן, בִּמְקוֹם לִבְנוֹת, חוֹפֵר לְכֻלָּם עַל עֲבוֹדוֹת.

לְיָדָהּ מִישֶׁהוּ מְחַשֵּׁב מַסְלוּלִים, אֵיךְ לֹא לְהִפָּגַע מֵהַהֶדֶף וְהַמַּכָּה.
הַנַּעַר עִם אָזְנִיּוֹת עַל הָרֹאשׁ, גּוֹלֵל בַּטִּיקְטוֹק לְגַמְרֵי מְנֻתָּק,

וְרֵיחַ שֶׁל אָבָק עוֹמֵד בָּאֲוִיר, מִתַּחַת לַפְלוּאוֹרֶסֶנְט שֶׁמְּזַמְזֵם עַל הַקִּיר.
יֵשׁ זוּג שֶׁעֲדַיִן מִתְלַבֵּט בְּקוֹל, אִם עָדִיף הַמִּקְלָט אוֹ הַמָּמָ"ד,
וְיֵשׁ זוֹ שֶׁהִכְנִיסָה אֶת הֶחָתוּל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בַּבַּיִת לְבַד.

היי, נָכוֹן כֻּלָּם נִרְאִים רְגִילִים, וְזֶה כָּל הַסִּפּוּר,
אֲנַחְנוּ עַם שֶׁל אֲנָשִׁים עֲיֵפִים, בַּמִּקְלָט הָאָפֹר.
בְּכָל אֶחָד מִסְתַּתֵּר פַּחַד קָטָן, וְרָצוֹן עַז לַשֶּׁקֶט,
שֶׁכְּבָר יִגָּמֵר וְנוּכַל לַחְזֹר לִישֹׁן בַּמִּטָּה, וְלֹא עַל שְׂמִיכָה מִתְקַפֶּלֶת.

וְאָז נִשְׁמַע בּוּם חָזָק בִּמְיֻחָד, שֶׁמַּרְעִיד אֶת קִירוֹת הַבֵּטוֹן,
פִּתְאוֹם דְּמָמָה, וְכֻלָּם מִסְתַּכְּלִים, בְּעֵינַיִם חֲשׂוּפוֹת, בְּלִי הֲגָנוֹת.
לִשְׁנִיָּה אֵין פֹּה עוֹרֵךְ דִּין אוֹ קַבְּלָן, לֹא הַהוּא מֵהַפֶּנְטְהָאוּז וְלֹא זֶה שֶׁגּוֹמֵר אֶת הַחֹדֶשׁ בְּקֹשִׁי,
רַק חֲבוּרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵלִים לְרֶגַע, בְּאוֹתָהּ הַצָּרָה מַמָּשׁ.

היי, נָכוֹן כֻּלָּם נִרְאִים רְגִילִים, וְזֶה כָּל הַסִּפּוּר,
אֲנַחְנוּ עַם שֶׁל אֲנָשִׁים עֲיֵפִים, בַּמִּקְלָט הָאָפֹר.
בְּכָל אֶחָד מִסְתַּתֵּר פַּחַד קָטָן, וְרָצוֹן עַז לַשֶּׁקֶט,
שֶׁכְּבָר יִגָּמֵר וְנוּכַל לַחְזֹר לִישֹׁן בַּמִּטָּה, וְלֹא עַל שְׂמִיכָה מִתְקַפֶּלֶת.

וְזֶה לֹא מְשַׁנֶּה אִם אַתָּה בַּמִּקְלַחַת, אוֹ בְּאֶמְצַע פֶּרֶק בַּסִּדְרָה,
כֻּלָּם יַעַזְבוּ הַכֹּל בִּשְׁנִיָּה, כְּשֶׁתַּגִּיעַ שׁוּב הָהַתְרָעָה.
כִּי פֹּה זֶה לֹא יְקוּם מַקְבִּיל, לֹא סְצֵנָה מִסֶּרֶט שֶׁל מַארְוֶול,
וְאֵין לָדַעַת אִם הַהוּא עִם הַבֶּרְמוּדָה הוּא טַיָּס אוֹ אִישׁ מוֹסָד מוֹבִיל.

אָז כֵּן, זֶה הַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ, קְצָת פָּחוּת הֵרוֹאִי, אֲבָל הֲכִי יִשְׂרָאֵלִי. זֶה הַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ.
ואז שקט. כולם מקשיבים, בודקים בטלפון אם כבר יש שחרור. לאט לאט קמים, מותחים איברים. "טוב, נתראה בבום הבא," ממלמל מישהו מאחור, כשחיוך עייף וציני מרחף באוויר. כי גם כשכל העולם רועד, יש משהו בהומור השחור שמחזיק אותנו – עם עייף, אבל עם של גיבורים קטנים, שמוצאים נחמה בצ'ייסר של ג'ק דניאלס ובסיפורים על דגים קסומים.