בדרכה של רחל אמנו: מפעל החסד והתורה של הרב חיים פרסיקו ממשיך לפעום

השבת האחרונה של השנה היא זמן עצירה ומבט אחורה. השנה החולפת הביאה איתה ניסים גדולים, אבל גם כאב עצום – עשרות מבנינו עדיין חטופים, והלב של כולנו נשאר איתם.

דווקא בראש השנה קוראים בתורה ובהפטרה קטעים שמעוררים תקווה: יוסף הצדיק, שנחטף והושלך לכלא, השתחרר בראש השנה והפך למנהיג במצרים. ובהפטרה נשמע קול בכייה של רחל אמנו על בניה. הקב"ה עונה לה בהבטחה נצחית: "ושבו בנים לגבולם".

מה סוד כוחה של רחל? היא לא נלחמה במלחמות גדולות, אלא חיה חיים שלמים של ויתור. בליל חתונתה ויתרה על חלומה ומסרה את הסימנים לאחותה כדי שלא תתבזה. כל חייה היא נדרשה להמשיך ולוותר, וגם במותה – במקום להיקבר לצד יעקב במערת המכפלה – היא נקברה לבדה על אם הדרך, כדי להיות קרובה לבניה שיֵצאו לגלות. היא לא הקריבה פעם אחת, אלא יום אחרי יום, לילה אחרי לילה. זו דמות האם היהודייה – זו שחושבת על הילדים לפני שהיא חושבת על עצמה.

המסר הזה חזק מאי פעם: גם אנחנו לא יכולים להסתפק ברגש חולף מול כאב החטופים. הקריאה היא לאמץ מצווה קבועה ומתמשכת – משהו קטן ביום־יום שמקשר אותנו לקב"ה ומעניק זכויות לעם ישראל כולו.

את המסר הזה חווינו כולנו ביום שלישי האחרון, בערב "ממשיכים בשליחות הרב חיים פרסיקו". מאות מתושבי העיר באו לומר בקול ברור: אנו ממשיכים את שליחותו. כמו רחל אמנו שעמדה לצידם של בניה גם אחרי פטירתה, כך גם שליחותו של הרב חיים אינה מסתיימת. היא ממשיכה בכל אחד ואחת מאיתנו שמחליט להרים את הלפיד ולהוסיף אור, אהבה ומעשים טובים בעיר.

וכשם שהובטח לרחל: "מנעי קולך מבכי… ושבו בנים לגבולם", כך נזכה בקרוב לראות את כל החטופים שבים לביתם, ולגאולה האמיתית והשלמה.