מצפן בחייו – גיבור במותו: זוכרים את רואי ששון מקריית אונו

יש אנשים שנדמה כי נועדו להנהיג, לא בכוח הזרוע אלא בכוח הלב. כזה היה רואי ששון ז"ל –תושב קריית אונו, שבתבונת נפשו ידע להרגיע חברים כבר בגן החובה, שימש כמדריך נערץ בתנועת הצופים, עד להפיכתו ללוחם כריזמטי בחטיבת כפיר, כזה שהפך למצפן מוסרי עבור כל סובביו.

להצטרפות לקבוצת העדכונים בזמן אמת >> לחצו כאן

ב-19 בנובמבר אשתקד, כשהוא כבר נמצא כפסע של שעות בודדות מיציאה מרצועת עזה, וכאשר השחרור המיוחל משירות המילואים נמצא במרחק שעות ספורות, מצא את עצמו רואי בקרב אחרון בג'באליה. במעשה גבורה יוצא דופן הוא לא חשב פעמיים, משך אליו את אש המחבלים כדי להציל את חבריו. בפעולה זו נגדעו חיים שלמים, בעודו בן 21 ו-5 חודשים בדיוק, כשהוא מותיר חלל עמוק בלב משפחתו וחבריו.

בראיון מיוחד ל"אונו ניוז", משתפת אימו של רואי, אסנת גל, המתגוררת בשכונת אריאל שרון בקריית אונו, את החיים כאם שכולה, חיים הטומנים בחובם התמודדות יום-יומית קשה מנשוא.

"רואי היה ילד מקסים מהיום שבו נולד.  ילד אוהב אדם, את משפחתו וכל מי שנקרה בדרכו. ילד שמח ושובב, ילד טוב לב שתמיד רואה את האחר מגיל מאוד צעיר. יש סיפור מפורסם לגביו. כבר כשהיה בן 5 בגן חובה, הגעתי לאסוף אותו מהגן. הגננת לא הצליחה להסתיר את הההתרגשות וסיפרה שהגיע לגן ילד שנמצא על הספקטרום. היא הוסיפה שהוא חטף התקף זעם ולא הצליח להירגע, עד שרואי ניגש אליו ובדרכו הצליח להרגיע אותו, אחרי שאמר לו כמה מילים טובות. זה היה רואי. כך הוא היה לאורך כל השנים – בין אם כמדריך נערץ בצופים שתמיד ידע לחבר ולדבר בגובה העיניים לכולם, ובין אם כמנהיג מבין חבריו. הוא אף פעם לא השתמש בכוח הזה לרעה, אלא להפך. תמיד ידע לחבר בין כל סוגי האנשים ולאסוף את כולם לחיקו".

אסנת מניחה את האצבע על מערכת היחסים הקרובה במיוחד שהתנהלה בינה לבין רואי, שהייתה הרבה מעבר למה שמילים מסוגלות לתאר. "הקשר שלנו היה הכי טוב בעולם. מהיום שבו רואי נולד, הוא היה הכי מחובר אליי. ילד עם המון כבוד והערכה להורים, ובכלל. תמיד יציע עזרה כשצריך, ילד שגדל להיות גבר ג'נטלמן בנשמה. היה עוזר בבית יותר מהאחיות שלו. תמיד נמצא שם כשצריך אותו, מתעניין, שואל, מכיל".

ככל שהתבגר הבשילה דעתו של רואי כי הוא מעוניין בשירות צבאי משמעותי וקרבי. וכך היה. הוא עבר את הגיבוש לסיירת גולני, אליה שאף להגיע, אולם בסופה של דרך ארוכה וסיזיפית, מצא את עצמו נופל למורת רוחו. "הוא היה נורא כעוס בשעתו. הוא נפל על איזה קטע שטות שהוא התקשה לקבל. אני דווקא שמחתי באותם ימים. חשבתי לעצמי שאולי הוא יהיה במקום פחות מסוכן, אבל האמת שהתבדיתי. הוא התגייס לחטיבת כפיר, ומהר מאוד הוכיח את עצמו כחייל בולט שהצטיין בכל סוגי הלחימה והפך למוערך מאוד על ידי המפקדים והחברים. כבר כשסיים את הטירונות ייעדו אותו לתפקיד מ"כ, שגם שם לא יכול היה שלא להצטיין. אני בעיקר נפעמתי בכל פעם מחדש לגלות עד כמה הוא הצליח להשפיע על החייל שלו. כל מי שהיה מתקשר אליו, הוא פשוט היה עוזב הכל ונרתם עבורו מבחינה פיזית ונפשית. כשסיים את קורס המ"כים ויועד לתפקיד פיקודי בקורס, הוא פשוט לא הסכים לקבל זאת. הוא חזר פעם אחר פעם שהייעוד שלו הוא להיות לוחם. היה לו כזה כושר שכנוע וכריזמה, שהמפקדים בסוף נענו לבקשתו".

המשימה האחרונה בעזה – שהסתיימה בטרגדיה

מיד עם היוודע האירועים הקשים בבוקר השבעה באוקטובר, הוצב רואי יחד עם חייליו בגבול לבנון. אסנת מתארת בדיעבד על ההתמודדות של בנה באותם ימים קשים מנשוא. "ירו עליהם פגזים שפגעו במפקדה, מה שאילץ אותם לאתר בתי מסתור ולשהות בהם. אחד הסיפורים שהגיעו אליי היו שיום אחד הם נכנסו לבית מסתור ללא חשמל, בלי דלתות וחלונות. רואי כמו רואי, תפקד שם כפי שרק הוא יודע. בחמלה ובערכים שהיו טבועים בו, בלילות כשכולם היו הולכים לישון, הוא היה עובר חייל חייל, מקשיב ומנסה לתת מענה, ולו הקטן ביותר, שיכול להרים אותם".

סך הכל הוצב רואי לתקופה בת שמונה חודשים בגבול הצפון, ובהמשך בגזרת יהודה ושומרון, אלא שעם כל הכבוד, דבר אחד היה חשוב לו באותם ימין – לרדת דרומה ולהצטרף ללחימה ברצועת עזה. לאחר ששוחרר משירות סדיר, המשיך לשירות מילואים למשך ארבעה חודשים, שכל חייל נאלץ לקבל על עצמו כחלק מהמאמץ המלחמתי. "המשאלה של רואי התגשמה לבסוף. הוא בחר לשמש כקשר מ"פ, שמבחינתו היה התפקיד הכי קרבי שיש. הוא נכנס לעזה עם מעטים מבני המחזור שלו, כשבפועל נותר לו חודש וחצי בלבד לשחרור המיוחל", מוסיפה אסנת.

אלא שאז, שעות בודדות לפני שאמור היה לשוב לגבולות הארץ ולהתכונן לקראת סיום השירות הצבאי, הגיעה המשימה האחרונה, וזו שבמהלכה קיפח את חייו ב-19 בנובמבר אשתקד.

"זה היום יום שישי בערב. כבר הייתה שעה שבה היה אמור לחתום על טופס הטיולים ולהחזיר את הציוד למחליף שלו. כמה שעות לפני כן, הכוח של רואי נתקל בחוליית מחבלים בגב'אליה. הם היו אמורים לזהות כמה גופות של מחבלים, אלא שבין הגופות היו גם כמה מחבלים חיים נוספים שהסתתרו. רואי היה הראשון לזהות את הירי, נכנס לעמדה, ובכך כיוון אליו את האש הכבדה שנורתה לכיוונו. הוא נהרג במקום, אבל במעשה שלו הצליח להציל רבים אחרים".

"מה שנשאר לי – רק הזיכרונות"

אסנת מיטיבה לספר בגוף ראשון על החוויה האישית הבלתי ניתנת לתיאור, אותה חשה בשעות הקשות הללו בהן התבשרה כי רואי אינו עוד בין החיים. "במהלך החודש שרואי לחם בעזה, פשוט לא הצלחתי לתפקד. הייתי בחששות נוראיים עם תחושות מאוד קשות שרק הלכו והתגברו. הייתי ממש זומבי. לא מסוגלת לראות חדשות ולהתעדכן במה שקורה. ביום שרואי נפל הייתי בחדר השינה. לא אשכח שבן הזוג שלי היה בסלון וצפה בחדשות. אני זוכרת איך כל פעם ששוב נאמר 'הותר לפרסום' הרגשתי איך זה מתקדם גם אל רואי. פשוט לא יכולתי לשאת את החששות הכבדים הללו. כשזה קרה, הייתי בחדר. בן זוגי לשעבר הגיע ודפק לי הדלת. כששאלתי מה קרה הוא ענה 'שהכל בסדר', אבל מיד הבנתי שהכל לא בסדר. עם כל צעד שהתקרבתי לדלת הכניסה, ישר הפנמתי שמשהו נוראי ככל הנראה קרה. כשהגעתי לסלון, כבר ראיתי את דלת הכניסה פתוחה. שלושה קצינים עמדו מחוץ לדלת. זה היה ללא ספק הרגע הכי קשה והכי נורא שחוויתי בחיי. הם ניגשו אליי והתחילו להקריא לי מהכתוב. התחננתי שיגידו שהבן שלי נפצע, אבל זה לא קרה. במקום זאת קיבלתי הודעה שאמרה 'בנך רואי ששון נהרג בקרב בעזה'. החיים כמו שהכרתי אותם הסתיימו באותה שנייה מבחינתי. בעיקר אני חשה עד היום תחושת פספוס והחמצה כל כך גדולה. כל כך חיכינו לו שישוב מעזה ויתחיל את החיים המדהימים שציפו לו. לדעת שזה לעולם לא יקרה עוד, זה שובר את הלב בכל פעם מחדש".

את זוכרת את השיחה האחרונה שלכם לפני שהוא נכנס לעזה?

"איך אפשר לשכוח. ליוויתי אותו בכניסה לעזה. לא אשכח איך הוא נכנס מאושר. הוא סוף סוף הרגיש שהוא זוכה לתרום למדינה הזאת ולהיות במקום שבו צריך אותו. בפעם האחרונה שדיברנו, זה היה בטלפון ממש בסמוך למוע דהיציאה שלו. אמרתי לו 'רואיקי, בבקשה –  אם אתה יכול לצאת משם, פשוט תצא'. הוא השיב שיהיה בסדר ושלא אדאג. הוא באמת שמח להיות שם, ובעיקר האמין בצדקת הדרך".

מה לא יודעים על רואי?

"לרואי הייתה חבורה מדהימה. 11 חברים בלב ובנפש שנקראה 'הפרלמנט'. מתוך החבורה הזו נפצע אחד מהחברים מרימון שהושלך לעברו בעזרה והתפוצץ ממש בסמוך עליו בתחילת המלחמה. הוא נפצע באורח קשה מאוד, והפך לסיעודי, אחרי שורה של ניתוחים שעבר במשך כשנה שלמה. רואי לקח על עצמו בכל רגע פנוי שהיה לו מהצבא להגיע לבית החולים, כדי לסעוד ולטפל בו. מהצד זה היה יוצא דופן לראות כיצד בגילו הצעיר הוא כבר מטפל בחבר שלו. לא סתם כתבנו בהספד בהלוויה שלו שהוא היה 'המצפן של חבריו – גם כשסטו מדרך הישר'. הרוח שלו הייתה כל כך עוצמתית, שאף אחד לא באמת היה מסוגל לעמוד מנגד.

לרואי היייתה בת זוג במשך כמעט שנתיים בשם שוהם. זוג יונים שאהבו בטירוף האחד את השנייה. הם הכירו בצבא, ובהמשך כדי להתקרב לרואי היא עברה להתגורר בקריית אונו. לראות כיצד הקשר הזה התפוגג בבת אחת – זה שובר את הלב".

איך אתם מנציחים אותו?

"את האמת, אני מרגישה שאנחנו צריכים להנציח אותו יותר. אם אלו מדבקות או כל מחווה אחרת. לצערי, הייתי עדה בחודשים האחרונים למקרה מקומם, כשמדבקות לזכרו של רואי הורדו מהמרחב הציבורי בעיר. מקווים שהעירייה והמשטרה יידעו למנוע מקרים שכאלו בעתיד".

מה היית רוצה שיזכרו מרואי?

"חשוב לי שיזכרו שיש אנשים שלא שבו משדה הקרב. עכשיו, אחרי שאחרון החטופים חזר תודה לאל, אני כל כך מתגעגעת אליו, אבל יודעת באותה נשימה שהוא לעולם עוד לא יחזור הביתה. רואי שלי לא נחטף, לא ברח, אלא בחר במודע להיכנס לעזה כדי להגן על המולדת. שיזכרו את האנשים המדהימים הללו שחירפו את נפשם למעננו. שלא יהיה עוד שיח שמדבר על החיילים שלנו באופן שלילי, ההפך הוא הנכון. האנשים הללו שנפלו היו עם מוסר וסל הערכים הכי מדהים שיש. יש לכבד את הזכר שלהם. הילד שלי לא יגדל, לא יתחתן ולא יוליד ילדים. כל מה שנשאר אלו רק הזיכרונות. לכן, המסר הכי גדול שרואי שלי יכול להעביר בתור בן אדם הוא ואהבת לרעך כמוך. לדעת לחבר כל אחד ולתמוך גם שקשה. זה מה שרואי סימל בחייו".