"אמא, הנה היהודייה": שואת יהודי תוניס מגיעה לקריית אונו

בעוד שרוב הזיכרון הקולקטיבי של יום השואה מתמקד במחנות ביבשת אירופה, סיפורה של ד"ר נאוה ירדני, תושבת קריית אונו וניצולת שואה, מחזיר אותנו אל חודשי האימה תחת שלטון גרמניה הנאצית בתוניסיה בשנות ה-40 של המאה הקודמת.

כדאי לדעת כי הכיבוש הנאצי בתוניסיה החל מנובמבר 1942 ועד מאי 1943. הוא הביא עימו את חוקי הגזע, הרדיפות, ההשפלה, הדיכוי, הרצח, ואת מחנות הכפייה והעבודה.

לא קשה לדמיין מה היה עולה בגורל היהודים אילו היו מצליחים הנאצים לממש גם שם את הפיתרון הסופי. על אף הטרגדיה הקשה שחוותה הקהילה היהודית במדינה, רק בשנים האחרונות שואת יהודי צפון צפון אפריקה ותוניסיה בפרט (המדינה היחידה אותה כבשו הנאצים) קיבלה קול ופנים.

השנה, יעמוד הטקס המרכזי לציון יום השואה והגבורה בקריית אונו תחת השם "קצר בזמן, עמוק בזיכרון", כשיביא לקדמת הבמה את סיפורה המטלטל של תושבת העיר, ד"ר נאוה (קלודין) ירדני וקהילת יהודי תוניסיה תחת הכיבוש הנאצי. סיפורה של נאוה יובא בפני הקהל באולם הספורט ע"ש ברק הלפרן, אשר ישנה את פניו לטקס ייחודי, כזה שבו הקהל לא רק ישמע את הסיפורים מהימים הקשים ההם, אלא ממש יישאב אל תוך רחובות תוניס ואל הניגוד הבלתי נתפס שבין ניחוחות הבישול במטבח של אמא "טיטה" לבין אימת מחנות הכפייה.

"אמא, הנה היהודייה"

נאוה נולדה בתוניס בשם קלודין זגרון, בת זקונים למשפחה בת שמונה אחים. היא גדלה בבית רחב ידיים ברובע האירופי 'לאפאייט', שם אביה ניסים היה חייט אומן ואמה אסתר (טיטה) הייתה לעקרת בית וטבחית מופלאה, הידועה בנתינתה ובחכמת החיים שלה . עולמה התמים נסדק כשחברתה מבית הספר הצביעה עליה ואמרה: 'אמא, הנה היהודייה'. בנובמבר 1942 הפך הפחד למציאות עם פלישת הנאצים לתוניסיה.

בתקופת הכיבוש, חוותה המשפחה אזעקות, פיצוצים וחיפושים אלימים בביתם על ידי חיילי SS, שבזזו והחריבו את רכושם. בהמשך, בית הכנסת הגדול ששירת את הקהילה היהודית נאמנה הפך לאורווה לסוסים, בעוד יהודים רבים נשלחו לעבודות כפייה. ממש מול חלון ביתם, ב"וילה בראמי", התמקמה מפקדת הגסטאפו . אחיה ריימונד נלקח לשמש שם כמשרת, ואחיה האהוב ויקטור נחטף ונשלח למחנה הכפייה הארור ב-'ביזרט', שם גם קיפח את חייו.

הדימוי המטלטל ביותר בזיכרונה של נאוה הוא סיפורה של אימה, טיטה. בשל מוניטין רב שצברה כטבחית מעולה, חיילי ה-SS שפשטו על העיר פקדו עליה לבשל עבורם מספר פעמים בשבוע. וכך, הבית בו גדלה התמלא בניחוחות של קוסקוס, פסטות וממולאים, אולם התבשילים לא היו מיועדים לבני המשפחה. בעוד אמה מבשלת בעל כורחה עבור ה"מפלצות הנאציות", טיטה לא הפסיקה למחות את דמעותיה.

היא דמיינה את בנה ויקטור המורעב במחנה בביזרט, בעוד דמעותיה ממליחות את האוכל שהכינה עבור אלו שחטפו אותו. היא ייחלה בכל לבה לבשל עבור בנה המורעב, אך בפועל נאלצה להאכיל את רודפיו.

אף שהשלטון הנאצי בתוניסיה הסתיים במאי 1943, משפחת זגרון שילמה מחיר כבד. ויקטור חזר ממחנה הכפייה כשהוא "שבר כלי", חולה במחלת לב אנושה כתוצאה מהרעב ועבודת הפרך. הוא נפטר שלוש שנים לאחר מכן. מותו הותיר חלל עצום בנשמתה של האם טיטה, שמעולם לא חזרה לחיות באמת מאותו היום. דמותו של ויקטור המכוסה בסדין שחור בסלון הבית נצרבה בנפשה של נאוה הצעירה, עד שמאז היא אינה מסוגלת ללבוש בגד שחור.

סיפור של תקומה

בשנת 1956 נמלטה המשפחה לישראל על האונייה "נגבה" שהביאה ארצה מאות עולים ופליטים, בשנותיה הראשונות של המדינה הצעירה. על סיפון האונייה, מלח צעיר שאל לשמה של קלודין ואמר לה: 'מהרגע הזה קוראים לך נאוה'.  כך נולדה 'נאוה הישראלית', עוד בטרם דרכה על אדמת הארץ.

היא הקימה משפחה לתפארת בקריית אונו, ולימים יצאה למסע למציאת קברו של אחיה בתוניס, עליו גילתה את הכיתוב: 'כאן טמון ציוני נלהב'. בשנת 2021, לאחר מאמצים רבים, הועלו עצמותיו של ויקטור אחיה לקבורה בישראל. נאוה הגשימה את צוואת אמה ללמוד, השלימה תואר דוקטור, ובספרה 'ניחוחות תוניסאיים' הפכה את אותם תבשילים כואבים לסמל של זיכרון, אהבה והמשכיות.

"אמא שלי תמיד אמרה לנו: 'תלמדו כדי שלא תהיו כמוני'. בהשראת הצוואה הבלתי כתובה הזו שלה, בחרתי לפנות אל עולם האקדמיה ולהשלים את עבודת הדוקטורט שלי", מספרת נאוה. "במחקר שלי בחרתי לחזור לשורשים ולחקור את עלייתם וקליטתם של יהודי תוניסיה בארץ ישראל. את אותם הריחות והתבשילים שאמי, טיטה, נאלצה להכין תחת איומים עבור החיילים הנאצים , בחרתי בנחישות להפוך למשהו אחר לגמרי – לסמל של חיים, של אהבה, של זיכרון ותקומה. בספרי 'ניחוחות תוניסאיים' אני מנציחה את אמא האהובה שלי, ומבקשת להעביר הלאה, לדורות הבאים, את המורשת המפוארת של קהילת יהודי תוניסיה ואת זיכרון השואה שלא יישכח לעולם".