אתה הגעגוע הכי כואב של חיי

עומרי בני בכורי,

אתה הגעגוע הכי כואב של חיי

ולעיתים אני מוצאת את הדרך ולעיתים גם לא. מקבלת את התובנות בין מילות השירים, בין הקשבה מוחלטת למילים שאחרים אומרים ולפעמים אני טועה, מבינה כמו שאני חושבת.

מתהלכת בתוך נתיבי ההבנה ומתנפצת אל תוך המציאות ומבינה שהיא אחרת, אני טועה, טועה כנראה לא מעט, חושפת את ליבי הרך ומתרסקת.

אני טועה, טועה כנראה לא מעט ומתקנת, לומדת ללכת בדרך חתחתים שבתוכה מוצאת המון אור ואהבה.

אתה עומרי, קרן האור שמובילה אותי קדימה, אתה החיים של אמא, תמיד מעליי, מעל ראשי, אוחז בי בידיך הדמיוניות ומחבק אותי וזוקף את גופי המט לנפול.

מחזיק את נשמתי בזרועותיך האין סופיות שלא אפול, שלא אדעך

עומרי חיים של אמא, אתה תמיד הכל והכל תמיד .

אני טועה, לא מעט טועה ומחיר הטעיוות שלי הן הגעגוע שמתפרץ וצורב את נשמתי, הגעגוע למה שהיית ולמה שעוד יכולת להיות.

ומתוך הגעגוע המטורף הזה יש גם שקט, יש שמחה יש אמת והאמת היא שלהתגעגע אליך זו דרך חיי והאמת היא שאני ממשיכה איתך רק שאתה לא נוכח והאמת היא שבתוך כל הגעגוע האין סופי הזה יש תודה על הקיים.

לומדת לטעות בשקט, באהבה, לעולם לא אוכל לנצח את הכאב הגעגוע אליך, בוחרת לקבל באהבה גם את הכאב  וגם את הגעגוע.

” בין האתמול לעתיד בין האוצר לתחתית
אומרים שיש עוד תקווה קוראים לזה אהבה
ומחכים לבואה

יש בי אהבה והיא תתעורר ותיגע
יש בי אהבה
והיא תנצח”

מתגעגעת עד סוף העולם

אמא