"הדרך לשיקום האומה": דפנה לעדן מיהוד-מונוסון על החובה המוסרית להשבת החטופים

זה קרוב לשנתיים שהחברה הישראלית כואבת ומדממת. אירועי השבעה באוקטובר ששינו את החיים של כולנו באבחה אחת, היוו עבור כמעט כל אחד ואחת מאיתנו טלטלה בלתי נתפסת. אחת מהמועקות הגדולות ביותר מקורן כמובן בסוגיית החטופים – 50 מתוכם, בין אם בחיים או שלא, עדיין מוחזקים על לא עוול בכפם ברצועת עזה.

על רקע תקווה לפריצת דרך במגעים לעסקה, "אונו ניוז" שוחחה עם דפנה לעדן, תושבת יהוד-מונוסון, פסיכולוגית בהכשרתה, ומי שמובילה את מטה משפחות החטופים בעיר מאז היווסדו.

הדרך במטה – מאז ועד היום

"כשפרצה המלחמה היינו באמצע חופשה משפחתית בקפריסין ממנה היינו אמורים לחזור ביום ראשון (8.10). הטיסה בוטלה, כמובן, ותחושות הפחד וחוסר האונים התעצמו מאד מרחוק. כאשר חזרנו לארץ מספר ימים לאחר מכן, הרגשתי, כמו הרבה מהאזרחים, שאי אפשר לשבת בחיבוק ידיים. נסעתי למאהל המשפחות בתל-אביב. בדרך כשראיתי את תמונות מאות הנעדרים התלויות בכל מקום לא הצלחתי לעצור את הדמעות. במשך כל הזמן שם. כשחזרתי באותו הערב הביתה, ליהוד-מונוסון, לא היה במרחב הציבורי אף אזכור לחטופים. הדיסוננס הזה היה קשה מאוד עבורי. מאותו הרגע חיפשתי איך לשנות את המצב ולהשאיר את הנושא על סדר היום. קניתי סרטים צהובים, הדפסתי פוסטרים של החטופים ופרסמתי בקבוצה של יהוד-מונוסון שנתאסף ב'ביג' יהוד בקריאה להשבת החטופים. מהר מאד הצטרפה אליי לארגון סוזן עמוסי, ובהמשך הדרך גם אורית אביר נגר. מהתאספות ספונטנית של כ- 10 אנשים, כיום אנחנו עורכות עצרת בהנחיתו של גיא עמוסי בכל שבת, בה נוכחים מאות אנשים מכל בקעת אונו. בכל שבוע מנגנת איתנו תלמה אליגון-רוז ואנו מארחות דוברים ממשפחות החטופים, שורדי נובה, תושבי העוטף ועוד. עבור מי שאינו מכיר ומעוניין להצטרף, העצרת מתקיימת בימי שבת ב- 19:00 בביג יהוד".

אני מאמין

"מה שהוביל ומוביל אותי הייתה קודם כל ההבנה שזה מאבק של כולנו, לא רק של משפחות החטופים. זהו מאבק על הערכים הכי בסיסיים עליהם התחנכנו – ערבות הדדית, פדיון שבויים. כולנו גדלנו בידיעה לפיה 'לא משאירים אף אחד מאחור' – זו החובה המוסרית שלנו, כמדינה וכחברה. האמירה 'זה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו' היא לא קלישאה. אחד האחיינים שלי ביטל ברגע האחרון את הנסיעה שלו למסיבת הנובה, וקרובי משפחה שלי מכפר עזה חוו על בשרם את הזוועות, כשאב המשפחה הקריב את חייו כדי שהמחבלים לא ימצאו את שאר בני המשפחה ששהו בבית ויפגעו בהם. הפעילות של מטות השטח היא בעיניי אחד הגילויים החשובים של החברה הישראלית והרוח הייחודית שלנו – יש בה תחושת מסירות ושליחות, הכרה בדברים הטובים שלנו ותרומה חברתית שהיא תוצאה של הירתמות אישית. זה מרגש בכל פעם מחדש".

מסר למקבלי ההחלטות

"החברה שלנו הוקמה על ערכי ערבות הדדית וקדושת החיים. זה הציווי היהודי, המוסרי והאנושי שהינו אבן היסוד של החברה שלנו מאז קום המדינה. מעל 640 ימים שאנחנו כחברה מפרים את יסודות הערכים הללו, כאשר החטופים סובלים ומעונים וכל יום עלול לגזור עליהם גזר דין מוות. מקבלי ההחלטות יודעים מה צריך לעשות. הציבור בחר בהם כדי שיפעלו לבטא את רצונו. ישנה תמיכה גורפת של 80% מהעם בסיום המלחמה ובהשבת כל החטופים בפעימה אחת. על מקבלי ההחלטות להשיב אותם, עכשיו. זו האחריות שלהם, וזה הדבר הנכון מבחינה מוסרית וערכית. רק כך נוכל להשתקם כחברה".

עד כמה העירייה והתושבים באיזור נרתמים למען המאבק?

"ברמה המקומית, אנו זוכות לתמיכה ולשיתופי פעולה עימנו, כמו אירוע יום המאה, הצגת תערוכת 'החסרים בתמונה' בבניין העירייה או אירועים קהילתיים שונים שערכנו לאורך התקופה. בעזרת העירייה הצלחנו לערב את בתי הספר ותנועות הנוער ולהנכיח את נושא החטופים כחלק מהתכנים והפעילויות של הדור הצעיר, כמו גם להגיע לקהלים שלא נחשפו לפעילויות שלנו. מבחינה זו – יש לנו אוזן קשבת בעירייה. כמובן שהיינו שמחות להמשך שיתוף פעולה פורה ולהעצמתו, ולהנכחה רבה יותר של נושא החטופים בפעילויות ובמרחב העירוני – אנו מקוות שנצליח בכך. בהקשר הזה חשוב לציין גם את ההירתמות מעוררת ההערכה של 'ביג' יהוד ושל מיכל שמעוני, המנכ"לית, אשר תומכים בנו ומלווים אותנו מתחילת דרכנו שם. אנו זוכות לתמיכה גם מבתי עסק מקומיים שעוזרים לנו מאד ברמה הלוגיסטית ללא תמורה.

מבחינת התושבים – לאורך הזמן התגבשה אצלנו קהילה מסורה של אנשים שמגיעים בכל שבוע לעצרת, למשמרות עמידה בצמתים ולאירועים השונים שאנו עורכות. אנו מרגישות את התמיכה והצמא הגדול לעשייה למען משפחות החטופים, בין אם בלקיחת חלק ובין אם בהתנדבות קבועה או ספורדית. יש איתנו מתנדבות ומתנדבים נהדרים, מיהוד-מונוסון ומכל בקעת אונו (סביון, אור יהודה, קריית אונו, גני תקווה, גבעת שמואל) אפילו משוהם ופתח-תקווה, שפועלים איתנו ללא לאות. הקהילה, האנשים, הם אלה שנותנים לנו כוחות. גם כאן, היינו שמחות להגיע לקהלים חדשים, מכל בקעת אונו, ולהזמין אותם להצטרף לעשייה שלנו".

מה אפשר לאחל לכם במטה החטופים?

"בעיניי השאלה לא נכונה. זה לא 'לכם במטה החטופים'. מטה החטופים צריך להיות 'אנחנו', כלל החברה הישראלית. הייתי רוצה לאחל לכולנו שהמלחמה תסתיים, שכל החטופים ישובו מיד ושהלוחמים ישובו לבתיהם. כשכל אחד מאיתנו מדמיין את היום בו כל החטופים שבים – הגוף מתמלא בתחושות שאין להן תחליף. שמחה גדולה מעורבת בעצב, ובעיקר הקלה גדולה. כולנו מייחלים ליום הזה, בו נוכל להתחיל להשתקם כיחידים, כקהילה וכאומה. אני מאחלת למשפחות החטופים שהמשא הכבד הזה ירד מכתפיהן והן תוכלנה לחזור לנשום ולהתחיל את תהליכי השיקום או האבל. אני מאחלת לעצמי לחזור במהרה לשגרה משפחתית רגועה בשבתות ולפגוש בנסיבות אחרות, לא תחת הכובע של מטה משפחות החטופים, את הקהילה המדהימה שהתגלתה אצלנו.

אני פועלת כדי שאוכל להסתכל על עצמי בעתיד ולא להרגיש שעצמתי עיניים או עמדתי מנגד, ויותר חשוב – כדי שהבן שלי לא יאבד את האמונה באנשים ובעולם, וכדי שילמד להיאבק למען הערכים שלו, גם אם הדרך קשה. אני רוצה לומר לכל האנשים – אל תעמדו מהצד. השמיעו קולכם, עשו מעשה, צאו להיאבק להצלת ולהשבת החטופים. עכשיו!".

אולי יעניין אותך גם: "לא נוותר ולא נפסיק עד שאחרון החטופים יחזור"