טור מיוחד: זיכרון ללא ניצולים

"מה נשתנה יום השואה הזה מכל ימי השואה?

שבכל ימי השואה, מ-1959 (שבה נקבע המועד בחוק) ועד 2023, היינו בטוחים בכך שמדינת ישראל וצבאה יגנו בכל תנאי על אזרחי המדינה אם אלה יותקפו. היהודים במדינתם לא יהיו חסרי אונים. חודשים אחדים אחרי יום השואה תשפ"ג (2023) גילינו שלא כך הוא: שאויבינו עלולים לערוך פרעות ביהודים ובאזרחי המדינה בתוך מדינת ישראל עצמה, וצה"ל לא יצפה את המתרחש, לא יבין אותו בזמן-אמת ולא יקים חומה בין הפורעים לבין הציבור, אלא רק כעבור שעות ארוכות.

שכמעט בכל ימי השואה ידענו שבמדינת ישראל חיים מאות אלפי ניצולים. כיום חיים כאן פחות מ-120,000 ומדי יום נפטרים לפחות 40 מהם, כלומר: לפחות 15,000 בשנה. גילם הממוצע: 88.

במידה רבה העין הציבורית אינה מביטה על ניצולי השואה. חלקם מתקשים לתקשר עם זולתם מטעמי גיל ומצב בריאות. רק מעטים מסוגלים לפגוש תלמידים ולמסור באוזניהם עדות. כל זה איננו תלוי בנו, אבל עמדתה המעשית של המדינה תלויה בדעת הציבור ובהחלטותיהן של רשויות השלטון.

מרכיב סמלי סמל לכך הוא התעריף של הסיוע הנפשי הניתן לניצולים מתקציב המדינה. כאשר אנו מפחיתים מתעריף זה את עלות ההפעלה בידי עמותות הסיוע, שכרו של המטפל לשעה נמוך ב-50% בקירוב משכרו של פסיכולוג בשירות הציבורי. ספק אם רשויות המדינה מבינות שבדרך זו מתמעטים המטפלים, משום שרבים מהם מעדיפים לעבוד במקום אחר תמורת שכר ראוי. כשמטפל נפשי נוטש את התחום המיוחד הזה, הניצולים הזקוקים לטיפולו ניטשים – אולי ללא תיקון.

יש לכך קשר להלכי רוח שלפיהם החיילים והאזרחים שהם הפוסט-טראומתיים החדשים, החל ב-7 באוקטובר, באים במקום הניצולים ש"עליהם שמענו מספיק".

מעבר לצרכיהם של האנשים הזקנים, שחוו את הגרוע מכל, יש בכך מסר של אטימות לב. אולי קיים קשר עקיף בין אטימות זו לבין הספק שמא כבר נטשנו את החטופים בעזה. בדרך זו עלולה האטימות להפוך לתרבות שלמה.

התפתחות זו סותרת חלק מערכיה של מדינת ישראל, וחלק משמעותי עוד יותר של המורשת היהודית. בעוד שנים אחדות נחיה בעולם ללא ניצולים, אבל האטימות תישאר איתנו.

בשורות אלה יש משום קריאה לרשויות השלטון לתקן את התשתית המאפשרת טיפול בזקני העדה. הפתרון ההתחלתי הוא העברת התקציב, שנועד מראש לנפטרים, לשם סיוע לשורדים.

שורות אלה קוראות לאנשי החינוך שבנו לא למקד את החינוך בעקבות השואה בהנחלת ידע ולא בשימור הזיכרון כשלעצמו. חינוך זה מיועד לקשר בין הפרשה ההיסטורית לבין הזהות היהודית, הציונות והערכים האנושיים. ראשיתם של ערכים אלה היא ביחס לניצולי שואה, ואחריתם בעמדתנו העקרונית לגבי בני אדם בכלל.

הרי לנו נוסח חדש של משמעות השואה לדורנו".

הכותב מנהל תיכון מקיף יהוד אריה ברנע