"אני לא מסכנה": הגר מנשה מדברת על החיים בעיוורון, האתגרים, התקוות ובעיקר על הכוח לקום מחדש

הגר מנשה, תושבת יהוד-מונוסון כבר כ-15 שנה, היא דוגמה חיה לעוצמה, אומץ, והשראה. בשש השנים האחרונות היא עיוורת לחלוטין, ומי שפוגש אותה מגלה מהר מאוד אישה שמאירה כל חדר.

הגר, דמות מוכרת ומוערכת בעיר. נשואה למני, איש חיל האוויר, ואמא לתאיר בת ה- 10, תלמידת בית ספר יהודה הלוי. מעבר לפעילותה בוועד והנהגת ההורים, הגר בנתה לעצמה שליחות חדשה: הרצאות בבתי ספר, ארגונים וקהילות, בהן היא מספרת את סיפורה האישי ומאפשרת לאחרים לחוות לרגע את עולמם של אנשים עם עיוורון.

"מהתחתית של התחתית, למעלה": סיפור החיים שהפך לשליחות

כאשר נשאלה איך הכל התחיל, הגר חוזרת אחורה כ-15 שנה, אל מחלה אוטואימונית שהתגלתה בעיניה. "התחלתי לראות רק למרחק של מטר אחד," היא מספרת. "כל פעם גילו משהו חדש והיו צריכים לנתח. פעם עין ימין, פעם שמאל."

לפני עשור איבדה לחלוטין את הראייה בעין אחת, אך המשיכה להתנהל עם השנייה כרגיל. עד שלפני כשש שנים נאלצה לעבור ניתוח שהסתיים בפגיעה בלתי הפיכה ברשתית. "הרשתית לא ניתנת לריפוי".

בתחילת הדרך, היא מתארת תקופה קשה במיוחד: התעוורות מלאה, קורונה שמנעה עזרה מההורים, ולאחר מכן מלחמה שהשאירה אותה לבד בבית לתקופות ארוכות כשבתה הייתה רק בת שמונה.
"זה היה מאתגר ברמות. אבל החלטתי שאני לא נשברת."

ההחלטה הזו הובילה אותה לעמוד בחזית. "הדבר שאני הכי אוהבת זה לדבר מול אנשים. אני מספרת איך התעוורתי, איך קמתי מהתחתית של התחתית והיום – אני הכי מאושרת בעולם. אין דבר שאני לא יכולה לעשות."

השליחות החדשה: להפוך את העיוורון לשיעור לחיים

בשנים האחרונות הפכה הגר את סיפורה האישי לשליחות חינוכית מרגשת. היא עוברת בין בתי ספר בעיר ומחוצה לה, במועדוני קשישים, ואף מוזמנת דרך וועדי עובדים במקומות עבודה – ומזמינה כל קהל, צעיר ובוגר, להיכנס לרגע לעולמם של אנשים עם עיוורון. היא אומרת בחיוך ששומעים גם בלי לראות: "באה לספר את הסיפור שלי, ואז לתת לאנשים להתנסות בעצמם."

בהרצאותיה, המשתתפים עוברים חוויה בלתי נשכחת: הגר קושרת להם כיסוי עיניים, מבקשת מהם לבצע משימות יומיומיות כמו לשרוך שרוכים, למזוג מים, ללבוש ג'קט או אפילו ללכת כמה צעדים בעזרת מקל נחייה.

התגובות, היא מספרת, מרגשות בכל פעם מחדש – ילדים שמבקשים לחבק, מבוגרים שנשארים לשוחח, ומורים שמודים לה על שיעור שלא כתוב בשום תוכנית לימודים.

האתגרים היומיומיים: "נהגים חסרי סבלנות – ואני לא שותקת"

כששאלנו את הגר על הקשיים היומיומיים, היא לא היססה לשתף:
"יש עדיין הרבה ענייני נגישות. אוטובוסים שלא עוצרים בתחנה, נהגים חסרי סבלנות, קריינות שלא עובדת. זה פוגע לא רק בי, אלא בכל קהילת לקויי הראייה והעיוורים."

היא מוסיפה שגם בבית ישנם רגעים מתסכלים:
"כשאני יושבת עם תאיר בתי להכין שיעורי בית, היא מנסה להסביר לי מה כתוב ולפעמים מאוד קשה להבין, כי אני לא יכולה פשוט לקרוא מהדף – זה מאוד מתסכל. זה הדבר שהכי קשה לי. חוץ מזה אני מסתדרת יפה מאוד."

למרות הכל, היא מדגישה שהיא אינה מרבה לבקש עזרה. "אני לא אחת שמבקשת. אני מנסה להיות כמה שיותר עצמאית."

בקשתה מהסביבה: "בלי רחמים -כי אני רגילה"

אחת השאלות המשמעותיות בראיון נגעה בציפיות של הגר מהסביבה, מהציבור. תשובתה הייתה חד משמעית: "פשוט לקבל אותי כמו שאני. בלי רחמים, בלי 'איזו מסכנה'. אני לא מסכנה, להפך."

היא מספרת כיצד ילדים ובוגרים כאחד מופתעים לראות אותה לבושה ומטופחת.
"הם אומרים לי, 'אבל לא רואים שאת עיוורת'. ואני שואלת – איך עיוור צריך להיראות? למה שאני לא אראה טוב?"

היא מוסיפה שאדם עם מוגבלות אינו חייב להציג "סימן חיצוני" כדי לקבל יחס מותאם:
"אנשים לפעמים שופטים מהר מדי. מי שעם מוגבלות לא צריך שיהיו לו קרניים או זנב. לפעמים זה פנימי ולא נראה לעין."

היא מספרת סיפור שקרה לה ברכב, כאשר נהג אחר צעק לעברה מבלי לדעת שהיא עיוורת.
"פתחתי את החלון ושאלתי, 'אתה מדבר אליי?'. וענה 'אז למי אני מדבר לסבתא שלי?' אנשים צריכים טיפה יותר סבלנות, טיפה יותר כבוד. לא למהר להסיק מסקנות."

על יהוד-מונוסון: "שיגעתי את העירייה והם תיקנו"

הגר מספרת בגאווה על שיתוף הפעולה עם העיר:
"משגעת את העירייה בענייני נגישות והם מתקנים. מדרכות, מעברי חציה, כל מה ביקשתי – קרה. שאפו ענק. אמרתי להם את זה לא פעם." עם זאת, היא מדגישה שיש עוד מה לשפר, בעיקר בתחבורה הציבורית וברגישות חברתית.

מסר אחרון לקהילה: "תחייכו. זה לא עולה כסף"

בסוף הריאיון ביקשה הגר להעביר מסר אחד ברור:

"אני לא מחפשת רחמים. אני כמו כולם. תפסיקו לשפוט, תפסיקו למהר להסיק מסקנות. תהיו נחמדים, תהיו סבלניים – זה לא עולה לכם כסף. חיוך קטן עושה שינוי גדול."