בלוג – על זוגיות בצל הילדים

לפני יומיים עברתי עם נעם על האלבום שלי ושל אבא לפני שהגיע לעולם.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

נתקלנו בתמונות שלנו בתאילנד וסיפרתי לו כמה אהבנו לנסוע ולשכב על ספת הים ופשוט לנוח.

הרבה פעמים אני נזכרת או מזכירה לעצמי איך נראו חיי לפני הילדים.

נוסטלגיה חמימה של ספונטניות, של שינה מלאה ורצופה , של זמן איכות עם עצמי לקרוא, לחקור, להתעמק.

ניר ואני הספקנו להיות יחדיו 6 שנים לפני שנולד נעם בני הבכור. הספקנו לטייל, לחקור, לרקוד, לקום ממש מאוחר.

ואז הגיעו הילדים.

הילד הראשון הוא הלם מוחלט, ושלנו גם לא אהב לישון במיוחד. יחד עימו הגיעו המון לילות לבנים, ובעקבותיהם הדעות של כולם, תלמדו אותו לישון לבד, תנו לו מוצץ , קחו לו את המוצץ, תנו לו בקבוק, למה את עדיין מניקה ועוד ועוד דעות של אנשים שונים.

ואנחנו אכן הושפענו , וניסינו וטעינו,והלכנו בניגוד לרחשי ליבנו ולקח לנו זמן עד שהצלחנו להבין בדיוק למה זקוק הילד המתוק הזה שהבאנו לעולם .וגם לא תמיד ראינו את הדברים עין בעין.

ואז הגיעה מיכאלה, ושם כבר הבנו שצריך ללכת עם תחושות הבטן, שצריך קודם כל להקשיב לנו.

וגם אז היו המון דעות, מייעצים למיניהם ואינסוף ביקורת . אבל הפעם היינו חזקים וגם החברות שלנו התחזקה וידענו לגבות זה את זו , ולמצוא את הדרך לגדל וגם לגדול , יחד ובנפרד , כהורים וכבני זוג.

היום עם אמי, שהיא התינוקת השלישית שלנו, אנחנו כבר לא מופתעים מדבר, ורק עסוקים בלאהוב לתמוך ולגדל את כל השבט הקטן הזה שיצרנו.

פעם היו אומרים שדרוש כפר לגידול ילד, היום, אין את הכפר הזה . כל אחד עסוק בענייניו ובחייו האישיים.

ובתוך כל הסבך הזה אנחנו רוצים גם להגשים את עצמנו, גם לאהוב זו את זה , וגם לגדל בני אדם, ולהיות שם עבורם ולהכיל אותם.

שלא תטעו, מדובר במשימה התובענית והגדולה ביותר שניתן למלא,

יותר מכל משרה תובענית אחרת.

למה אני אומרת את כל הזה ? כי אני חושבת שלא מספיק מדברים על הקושי.

אני חושבת שהרשת מלאה בתמונות וטקסטים מאד מתייפיפים ומתעלמים מאינספור רגעים של משבר, בדידות קושי ועצב.

אני חושבת שמלאכת גידול המשפחה, היא מלאכת אמן. והיא דורשת גמישות, והכלה, ויצירתיות, וסובלנות.

ואני חושבת שהיא מחייבת חברות טובה בין ההורים , והבנה , וגיבוי .

וגם נראה לי שזה הדבר הכי משמעותי שלנו בעולם הזה, והדבר הכי גדול שנזכה להשאיר פה.

אני חושבת שאני רוצה להיות אמתית ולומר, שלעיתים, לרגעים, אני מאד מתגעגעת לימים שלי כרווקה ובא לי להתפטר או לפחות לקבל חופשה קצרה מהעבודה האינסופית כאמא , אבל אז אני מתעשתת ויודעת שלא הייתי מחליפה לעולם את התקופה הקסומה הזו , והבלתי נשכחת הזו בעד שום הון שבעולם.

הייתי רוצה להמליץ לכל הורה לנסות להמשיך לעשות את הדברים שהוא אוהב גם כאשר הוא הופך להורה, ופשוט לשתף גם את ילדיו, אני אוהבת ליצור אז ילדי יוצרים איתי.

אני אוהבת לנסוע ולראות עולם , אז למרות הקושי ולמרות העייפות, הילדים נוסעים איתנו לכל מקום.

העשייה הזו, ממשיכה לקיים ולממש בנו את כל האהבות הישנות שלנו לצד האהבה הגדולה ביותר וגם מלמדת אותם מי היינו לפניהם. וזה חשוב שיכירו אותנו כך, כי חשוב שיגדלו גם הם להיות אנשים והורים שגם אוהבים את עצמם.

לילך הניג שמול 
בואו לעקוב אחרי באינסטגרם 
Lilach henig shmoul