מכירים את הרגע הזה בחופשה – שהילד לא מרוצה

אז לא שציפינו או שבעצם אולי כן? שתהיה איזה השתפכות ושהילדים יהיו אסירי תודה על היום הזה שהיה, אבל מה עם קצת רוגע, נחת והנאה מכל הרגעים היפים שהיו, ואם אפשר בבקשה שפשוט הילדים יהיו מרוצים?

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

ופתאום צצה לה דאגה, שאנחנו מגדלים פה ילדים כפויי טובה, שלא באמת מעריכים את מה שאנחנו עושים והרי אנחנו כל כך מתאמצים והילדים שלנו בעצם לא באמת יודעים להנות מהחיים? התכונה הכל כך חשובה בחיים שאנחנו ממש מאחלים לילדים – להסתכל על מה שיש, חצי הכוס המלאה, הצד האופטימי של החיים.

אנחנו מתחילים להסביר, טיעונים והסברים מאד הגיוניים, כאלו שמאד מחוברים למצב ולסיטואציה אולם מה לעשות? באותו הרגע הילדים לא כל כך רוצים לפגוש את המציאות, אז אנחנו פותחים במסע של שכנועים: שמחר יום חדש, ונקום בבוקר ונלך לראות אם זה כבר נפתח ועדיין כלום. אין אופטימיות וגם לא חיוך. שביעות הרצון עדיין לא נעלמה.

ואז הדאגה הופכת למעין כעס: למה אתם לא מעריכים מה שעושים עבורכם, ואיזו חוצפה ואני כבר ממש עייפה, וכל כך השתדלתי, השקעתי ואתם פשוט מגזימים.

בעקבות זאת אולי יופיע גם איום: בפעם הבאה אולי פשוט לא נלך, אם גם ככה זה נגמר בבכי ומרמור אין בכלל עבור מה להתאמץ…

בעצם, אנחנו ההורים, שמים הרבה פוקוס על הרגע הזה – הפחות נעים, ומכל הרגעים שהיו היום, דווקא הוא קיבל הרבה נפח ומקום, עליו אנחנו מתעכבים, נעצרים ומתמקדים, הרבה מאד התייחסות ל-אין, לאותו חוסר שביעות רצון. והחוויה של היום כולו במחי יד משתנה וכולנו חוזרים לחדר המלון עם תחושה מעיקה.

מה בעצם קורה באותם רגעים?

בואו נעשה סדר: הורים תפקידם לשים גבולות וילדים מטבעם מנסים לפרוץ אותם, לכן הם ינסו לבדוק מה עוד אפשר, להיות סקרנים ולרצות הרבה דברים במיוחד בעידן של אין סוף גירויים,  וזה שהוא רוצה עוד ועוד זה לא אומר שהוא צריך ואנחנו ההורים לפעמים קצת מתבלבלים ומנסים לממש להם את כל ההווים, כי אנחנו כל כך מאוהבים ורוצים שיהיו מרוצים, ופתאום כשמופיע איזה תסכול, קטן או גדול והם רוטנים או לא מרוצים – אנחנו מאד מתערערים, כי ממש השתדלנו שהם יהיו בעננים.

ובחיים עצמם, כשפוגשים את המציאות כפי שהיא, ישנם לא מעט רגעים שהרצונות והצרכים מתנגשים, לעיתים נפגוש בטיול גם רגעים שנצטרך לעמוד ולחכות בסבלנות בתור, ואולי רגע אחרי שקנינו לילד מזכרת הגענו לעוד חנות מקסימה שגם שם היה משהו ממש נפלא שהוא ממש רצה, וגם רגע אחרי שאכלנו גלידה יתכן ונתקל בעוד דוכן מפתה עם שיערות סבתא ועוד בצבע סגול ואני רוצה,  ומגיע לי, ואמא ואבא יסדרו לי הכל.

אם יש בור קטן במדרכה אז “נו -נו -נו” לה היא ממש לא נחמדה וגם אם אנחנו ההורים כבר ממש עייפים נעלה איתם למתקן עוד עשרים פעמים כי ממש תכננו ועבדנו קשה כדי שהילד יהיה סופר מרוצה, אך הכוס הזו שאנחנו כל כך רוצים למלא, לעולם לא מתמלאת כי ממש רגע אחרי כבר צץ לו עוד משהו ממש קטנטן וכך מופיע לו הפרצוף של “אני לא מרוצה” ואותנו זה ממש מפיל מהכסא.

אז מה אפשר לעשות רגע לפני שפוצחים בהסברים, מסע שכנועים, עצבים או איומים שלכאן לא חוזרים כי גם ככה אתם לא מעריכים?

נעצור וננסה לראות את נקודת מבטו של הילד, ננסה להבין, שבאותו רגע ספציפי באמת היה לו לא נעים ומבאס, ניתן תוקף לאותה תחושה בלי לבטל “שטויות מתוקי זה לא נורא ותראה איזה יום מדהים זה היה”,  משום שלנו, המבוגרים, יש יכולת הסתכלות יותר רחבה וכרגע הילד שלנו נמצא בתהליך למידה, וזוכרים את הרגעים שהיה פעוט קטנטן, ולמד ללכת וגם נפל?

הרי אפשרנו לו ליפול ולא פחות חשוב אפשרנו לו גם לקום ובכוחות עצמו, וגם שמחנו והתרגשנו מכל התקדמות וצעד קטן, אז בואו נזכור שיש לנו, ההורים, את היכולת להכיל את אותם רגעים מתסכלים כשהילד “נופל”, שלא נעים, וכן גם אם זה בסוף יום כיף, לא ניפול יחדיו עימו, וכמו שלא הסברנו, שטפנו ודאגנו בכל נפילה,  משום שידענו עמוק בתוכנו שהוא בדרך, בלמידה,  לכן האמנו וסמכנו עליו שיתגבר, נתנו לו להתאמן עד שכבר עלינו לא היה צריך להישען, ננסה גם עתה להגיב בצורה דומה, כזו שנותנת מקום לרצון ומגלה הבנה, אך לא להסכמה.

כי אפשר להגיד לא ו”זהו מספיק להיום”, ואח”כ נלטף ונמשיך הלאה למשימות היום יום כי אנחנו יודעים שאלו החיים וכזו היא המציאות והנה עכשיו הוא בעצמו מתאמן בלהמשיך הלאה ולהתקדם, וכן גם כשהילד מתקשה ולא ישר מתרצה נעביר לו את המסר שאנחנו סומכים עליו שהוא יכול להתמודד. ולבסוף, הכי חשוב, נזכור שאת הדגש והפוקוס נשים על אותם הרגעים הנפלאים וכך, לאט לאט בצעדים של ילדים, הוא יידע להתמודד עם אכזבה ותסכולים, ליפול, לקום ולהתקדם,  ליהנות מהכאן ועכשיו, כי בסוף מה שזוכרים זה את החוויה כולה, את התחושה העוטפת בחום ואהבה, וכמה כיף היה שבילנו עם משפחה.

הכותבת היא מדריכת הורים מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך

מוזמנים לעקוב בעמוד הפייסבוק –  בנושא ההורות