קו 212 לחוף בים

אותם ילדים שישבו על הברזלים

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

היום לומדים להגשים חלומות.

הם כבר למדו לדבר בקול, הבינו מה חשוב באמת

ובעיקר מה ילד צריך.

אותם ילדים שפעם כונו ״נכים רגשית״ כבר למדו ללכת. הם אף רצים לעיתים,

מי היה מאמין?

אותם ילדים שחיפשו אז רק איך לפרוק ומצאו זאת בכל מיני דרכים יצירתיות, לא מעט ברחובות- למדו להמיר רגשות, היפראקטיביות וזעם למקומות טובים, פחות הרסניים-

הן לסביבה הן לעצמם.

אותם ילדים הפכו למבוגרים נפלאים

שלמדו -מה זה להיות- מבוגר אחראי

בעולמו של ילד.

***

לא חשבתי שהחיים יגלגלו אותי להיות מדריכת נוער, בעיקר קיוויתי לא למצוא עצמי בצד השני של החוק.

איבדתי את אמי בגיל 11. שם כבר התחלתי לעשן, גיליתי את הרחוב והלילה וקצת חיפשתי את עצמי.

בית הספר היה מוקד שעמום ובאותם ימים הכרתי מקרוב את קו 212 שהיה מוביל אותי הישר לחוף הים.

בתור ילדה ומתבגרת בכלל, לא הבנתי מה אני צריכה.

בעיקר הבנתי מה אני לא צריכה,

וזה לעשות עוד בלאגן ליד מה שכבר קיים.

ניסיתי למזער נזקים.

אבל תוך כדי גיליתי את הרחוב, גיליתי מי מסתובב ברחוב ובעיקר הבטחתי לעצמי שאם יום אחד הילדה שלי תהיה במקומות שאני הייתי בהם- ככל הנראה אנעל אותה בבית.

אז בשלב הזה עוד אין לי ילדים כך שטרם נעלתי אותם בבית,

אבל אימצתי לעצמי כמה כאלה ביום שהבנתי שהפכתי מדריכת נוער.

הלב למד להתרחב, הראש הבין שהוא חייב לטפל בו והגוף בעיקר משך אותי לאתר אותם ברחובות- ילדים אבודים כמוני שטרם למדו מה זה לחיות באחריות.

למדתי לקחת אחריות על חיי בגיל צעיר למדיי, רק לא הבנתי שבשביל לבנות, לפעמים צריך להרוס – על מנת לבנות בסיס טוב.

אז למדתי להרוס ולבנות, ולגלות שזה לא מצליח ושוב להרוס ושוב לבנות,

ותוך כדי יצאתי לחפש לבבות,

כאלה שיתנו לי לקשור אותם בשלי.

יצאתי לחפ ברחובות העיר, כאלו שיאמצו אותי כמדריכת נוער שלהם.

יצאתי לחפש ברחבי הודו הגדולה, כאלו שיחברו אליי ואחבר עצמי אליהם.

יצאתי לחפש אותם במדבר, בדירות שעברתי בשנים האחרונות.

חיפשתי אצל שכנים, בתל אביב, בשטחים, בלימודים..

יצאתי לחפש לבבות אצל כולם,

ובסוף,

בסוף מצאתי את שלי.