אונו News 
יום אחד זה יקרה. משהו יירגע בנו, והכנסת תצליח להרכיב קואליציה שתביא לאישורה תקציב מדינה. העובדה שתקציב מדינה לא אושר בישראל מאז תחילת 2018 היא מזיקה לכלכלה ולחברה, אך זה לא הנושא של הטור הנוכחי. הנושא שאני מבקש להעלות הוא: מה יהיה תוכנו של תקציב המדינה הבא?
ראש הממשלה ושר האוצר אוהבים להבטיח כי התקציב יכלול “מנועי צמיחה”. ובכלל, ישנה הסכמה גורפת מקיר לקיר, כי תפקידו של התקציב הוא “צמיחה כלכלית”. צמיחה זה דבר יפה וחיובי – מי לא רוצה לצמוח? אבל האמת היא שכמדד מרכזי למדיניות הכלכלית חברתית של המדינה, “צמיחה” היא מדד גרוע למדי.
כשאומרים צמיחה מתכוונים לעלייה במדד שנקרא תוצר מקומי גולמי – תמ”ג. מדד זה מחבר יחד את כלל הפעילות הכלכלית במשק ומציג לנו מספר. המדיניות הכלכלית הרשמית של הממשלה היא שבכל שנה המספר הזה יהיה גדול יותר מהשנה שקדמה לה.
אולם אין קשר ישיר בין עלייה בתמ”ג ובין רווחתם של האזרחים והאזרחיות במדינה. למעשה, אם קיים קשר בין התמ”ג לבין החיים עצמם, הרי שזה עלול להיות קשר שלילי. כך לדוגמה, גירושים טובים לתמ”ג – עורכי הדין מקבלים משכורת, בני הזוג שנפרדים צריכים שתי דירות, הילדים צריכים מיטה בכל אחד מהבתים וכיו”ב. דוגמה נוספת: מחלות טובות לתמ”ג, אנשים רוכשים תרופות, בתי חולים ורופאים מעניקים טיפול, ומישהו מרוויח מכל זה כסף. אבל ברור שמצבם של האזרחים לא השתפר בשתי הדוגמאות הללו.
בשנתיים האחרונות מתרחשת תופעה כלכלית ופוליטית חדשה ורבת עוצמה במספר מדינות: הצבת יעדים חברתיים בראש סדר העדיפויות התקציבי, קודם ליעד של העלאת הצמיחה.
הראשונה להוביל תקציב המבוסס על המושג “וול-ביאינג”, מושג שאפשר לתרגמו כ”רווחה”, הייתה ראשת ממשלת ניו-זילנד, ג’סינדה ארדרן. מטרת העל של תקציב 2019-2020 (שנת הכספים בניו-זילנד, מתחילה ביולי ונגמרת ביוני) בניו-זילנד הייתה שיפור במדדים של בריאות נפשית בקרב אזרחי המדינה.
באיסלנד, מובילה ראשת הממשלה קטרין יאקובסדוטיר, מגמה דומה. התקציב שהיא מציעה מציג כמטרה “עתיד חלופי, הכולל רווחה לאזרחים וצמיחה מכלילה ושוויונית”. לצד יעד התמ”ג, ובחשיבות שקולה, הוצבו מדדים חברתיים משמעותיים כמו איכות התחבורה הציבורית ושאיפה להפחתת מספר הכדורים נוגדי-דיכאון שאיסלנדים נוטלים (איסלנד מובילה עולמית בנושא זה).
גם השרה הראשונה בקבינט הסקוטי, תפקיד השקול לראשת הממשלה, מובילה גישה דומה. ניקולה סטרג’ון, הסבירה לאחרונה את השינוי שהיא מחוללת בסדרי העדיפויות של ממשלתה תוך שהיא נסמכת על הוגה הדעות הסקוטי הידוע אדם סמית’. “סמית’ קבע”, אמרה סטרג’ון, “כי ערכן של ממשלות נקבע על פי המידה שהן מסייעות לאושרם של אזרחיהן. זאת הסיבה שעלינו לקדם חזון של מדינה שבליבה יש רווחה לכל אזרחיה, ולא רק לבחון את ההון של המדינה”.
אני משוכנע, שגם עם ישראל מעדיף רווחה אזרחית מוחשית על פני כלכלה “חזקה” כדברי הפוליטיקאים.
ישראל מתגאה בשנים האחרונות, ובצדק, במדדים מקרו-כלכליים חזקים, בראשם צמיחה יציבה יחסית (למעט בשנת הקורונה, כמובן). מה יקרה אם נשים לצד מדד הצמיחה יעדים חברתיים חשובים נוספים, כמו הגדלת השוויון, או גידול בשעות הפנאי של עובדים ועובדות לטובת משפחותיהן וצמיחתם האישית, ועוד ועוד. מה יקרה אם ישראל תלמד מההנהגה התקציבית של ניו זילנד,איסלנד ודומותיהן?
