הבדלים בין דיגום מים למבנים פרטיים, מבנים ציבוריים ומוסדות רגישים

איכות המים היא נושא קריטי בכל סוג של מבנה, אך דרישות הדיגום משתנות מאוד בהתאם לשימוש ולרמת הסיכון. מה שבית פרטי יכול לעשות פעם בשנה, בית חולים או בית ספר חייב לעשות כל חודש. במאמר זה נבין בדיוק מה ההבדלים, למה הם קיימים ואיך הם משפיעים על בריאות המשתמשים.

תדירות הדיגום – כמה פעמים באמת צריך?

בבית פרטי או דירה בבניין משותף, דיגום מים נדרש בדרך כלל אחת לשנה או בעת חשד לבעיה (ריח, טעם, שינוי צבע). לעומת זאת, במבנים ציבוריים כמו משרדים, מרכזים מסחריים ובתי ספר, התקנות מחייבות דיגום מים לפחות פעם ברבעון, ולעיתים אף פעם בחודשיים. במוסדות רגישים (בתי חולים, בתי אבות, מעונות ילדים ומפעלי מזון) הדיגום מתבצע פעם בחודש או אפילו פעמיים בחודש. הסיבה פשוטה: ככל שיותר אנשים חשופים למים, כך הסיכון לנזק בריאותי גדל באופן אקספוננציאלי.

נקודות הדיגום – איפה בודקים בכל סוג מבנה?

בבית פרטי לרוב מספיקה נקודה אחת או שתיים (ברז המטבח והמקלחת הראשית). במבנים ציבוריים יש לבדוק נקודות קצה מרוחקות, מזרקות שתייה, מקלחות ציבוריות וברזים בכל קומה. במוסדות רגישים נדרש דיגום מים גם ממערכות מיוחדות כמו מכונות דיאליזה, מערכות קירור רפואיות, חדרי ניתוח ומטבחים תעשייתיים. לעיתים יש צורך בדגימה לפני ואחרי מסננים, אחרי דודי חימום ואפילו ממאגרי גיבוי – דבר שלא קיים כמעט בבתים פרטיים.

פרמטרים הנבדקים – לא רק לגיונלה!

בבית פרטי מתמקדים בעיקר בחיידקים קוליפורמים, עכירות, כלור שייר ורמת pH. במבנים ציבוריים נכנסים פרמטרים נוספים כמו מתכות כבדות, חנקות וחומרי הדברה. במוסדות רגישים הבדיקה הופכת מקיפה במיוחד: לגיונלה (סוגים 1-14), פסאודומונס, מיקובקטריות לא-טוברקולוזיות, פטריות ורעלנים ביולוגיים. לעיתים אף נבדקים אנדוטוקסינים וחלקיקים ננו-מטריים שעלולים לפגוע בחולים מונשמים או בילודים. רמת הרגישות של המעבדה הנדרשת גבוהה בהרבה, והמחיר בהתאם.

השלכות של אי-עמידה בדרישות – הקנסות והסיכונים

בבית פרטי, אי-ביצוע דיגום עלול להוביל לבעיות בריאות משפחתיות ולירידת ערך הנכס. במבנים ציבוריים, אי-עמידה בדרישות משרד הבריאות עלולה לגרור קנסות של עשרות עד מאות אלפי שקלים, צווי סגירה ואחריות פלילית של ועד הבית או מנהל המבנה. במוסדות רגישים ההשלכות חמורות עוד יותר: סגירה מיידית של מחלקות, תביעות ענק של מטופלים, אובדן רישיון ואף סגירת המוסד כולו. לכן, במוסדות כאלה מקובל להחתים חברות מוסמכות על חוזים שנתיים קשיחים עם דיווח אוטומטי למשרד הבריאות.

לסיכום

בעוד שבבית פרטי דיגום מים הוא המלצה חשובה, במבנים ציבוריים הוא חובה חוקית ובמוסדות רגישים הוא עניין של חיים ומוות. ההבדלים בתדירות, במורכבות ובמחיר משקפים בדיוק את רמת הסיכון לאוכלוסייה המשתמשת במים. ככל שהמבנה משרת יותר אנשים או אנשים פגיעים יותר – כך רמת ההשקעה בדיגום חייבת להיות גבוהה יותר. הבנת ההבדלים הללו מאפשרת לכל מנהל נכס או בעל בית לקבל החלטות נכונות ולשמור על בריאות המשתמשים בדרך היעילה והבטוחה ביותר.