למה במדינות מסוימות אחוז הרכבים החשמליים גבוה מבישראל?

שוק הרכב החשמלי בישראל נמצא בצמיחה, אין ספק. יותר כלי רכב שקטים על הכבישים, יותר עמדות טעינה, יותר מודעות סביבתית. ובכל זאת, כאשר משווים את המספרים לנתוני מדינות אחרות – במיוחד בצפון אירופה ובמערב אירופה – הפער ברור: יש מדינות שבהן רוב הרכבים החדשים שנמכרים הם חשמליים, ולעיתים אף מעל ל-80 אחוז. בישראל, לעומת זאת, המספרים עדיין נמוכים בהרבה, גם אם נמצאים במגמת עלייה.

מה יוצר את הפער הזה? האם מדובר רק במדיניות ממשלתית שונה, או שיש גם הבדלים בהרגלי נהיגה, במבנה התחבורה הציבורית או בגישה של הציבור לטכנולוגיה חדשה?

כדי להבין למה במדינות מסוימות רכב חשמלי יותר שכיח על הכביש מאשר באחרות – כולל ישראל – צריך להסתכל לא רק על השטח, אלא גם מאחורי הקלעים: על מדיניות, תשתיות, תרבות, וגם כלכלה.

מה מייחד מדינות עם אחוז גבוה של רכבים חשמליים?

תמריצים ממשלתיים אגרסיביים

במדינות כמו נורווגיה, הולנד, שבדיה וגרמניה, קיימים מזה שנים תמריצים משמעותיים למעבר לרכב חשמלי:

• פטור מלא ממסים בעת רכישת הרכב

• החזרי מס או סובסידיות ישירות

• הנחות על חנייה, ביטוח או טעינה

• פטור ממע”מ (במדינות שבהן הוא גבוה במיוחד)

• שימוש חופשי בנתיבי תחבורה ציבורית

במקומות מסוימים, רכב חשמלי יכול להיות זול בעשרות אחוזים מאחיו הבנזיני – לא רק בעת הקנייה, אלא לאורך כל שנות השימוש.

השקעה בתשתיות טעינה ציבוריות

מדינות עם שיעור חדירה גבוה של רכבים חשמליים מקפידות על פיזור רחב ואמין של עמדות טעינה:

• בכל שכונה עירונית מוצבות עמדות ברדיוס של מאות מטרים

• תחנות טעינה מהירה מוצבות לאורך כבישים בין-עירוניים

• מוסדות ציבוריים מציעים טעינה לעובדים ולמבקרים

• גם בנייני מגורים ישנים הוסבו לתמיכה בטעינה

כאשר המשתמש יודע שימצא שקע כמעט בכל יעד, היכולת לעבור לחשמל הופכת פשוטה.

מדיניות סביבתית נוקשה כלפי רכבי בעירה

מדינות רבות שהובילו את המהפכה החשמלית לא הסתפקו בעידוד החשמל – אלא הקשו על המשך השימוש ברכבי בנזין ודיזל:

• מס קנייה גבוה במיוחד לרכב מזהם

• מגבלות תנועה בערים (איסור כניסת רכבים מזהמים)

• אגרות גודש שמחושבות לפי סוג המנוע

• יעד ממשלתי לאיסור מכירת רכבים מזהמים בתוך מספר שנים

שילוב של מקל וגזר גרם לכך שהמעבר לחשמל כבר לא היה אופציה – אלא הברירה הטבעית.

מה מעכב את ישראל?

מבנה תחבורה ציבורית לא מספק

רבים בישראל תלויים ברכב פרטי גם בתוך הערים. תחבורה ציבורית איטית, לא מדויקת או צפופה מדי – גורמת לאנשים לחפש פתרון עצמאי. אך כאן נכנסת הדילמה:

• מצד אחד, רכב חשמלי חסכוני וירוק

• מצד שני, מחסור בעמדות טעינה וחוסר גישה לחשמל בבית

במדינות עם תחבורה ציבורית מתפקדת, המעבר לרכב חשמלי קל יותר – כי השימוש ברכב משלים את התחבורה ולא מחליף אותה.

מחירי רכישה גבוהים

בישראל, למרות הטבות מס מסוימות, רכבים חשמליים עדיין יקרים יחסית. הסיבות לכך כוללות:

• מס קנייה של 20–35 אחוזים על רכבים חשמליים (בהשוואה לאפס בנורווגיה, למשל)

• היעדר סובסידיה ישירה לרוכשים פרטיים

• פערים במחירי הדגמים החשמליים המיובאים

• עלות התקנת עמדת טעינה פרטית (שיכולה להגיע לאלפי שקלים)

רבים בישראל פשוט לא מרגישים שהחיסכון בדלק מצדיק את ההשקעה הראשונית.

חוסר ודאות רגולטורית

בישראל, המדיניות משתנה לעיתים תכופות – וקשה לדעת מה יקרה בעוד שנה:

• תמריצים שהופסקו ללא התרעה

• שינוי במדיניות המס מדי תקופה קצרה

• עיכובים באישורים לעמדות טעינה

• היעדר רגולציה מחייבת להתקנת תשתיות בבניינים חדשים

חוסר הוודאות יוצר רתיעה בקרב רוכשים פוטנציאליים, בפרט כאלה שלא רוצים להיתקע עם מערכת לא מתפקדת.

תפקיד התרבות המקומית והרגלי נהיגה

העדפה ל”רכב גדול עם טווח”

הציבור הישראלי נוטה להעדיף רכבים גדולים, עם יכולת נסיעה בין-עירונית גבוהה:

• חשש מטווח הנסיעה של רכב חשמלי מלא

• חוסר אמון ביכולת להגיע ליעד מבלי להיתקע

• הרגל להשתמש ברכב לחופשות, טיולים ונסיעות ארוכות – לא רק לנסיעות שגרתיות

לעומת זאת, באירופה רבים מחזיקים רכב חשמלי רק לנסיעות עירוניות, ומסתמכים על רכבות ותחבורה ציבורית לנסיעות בין-עירוניות.

קצב הסתגלות לטכנולוגיה חדשה

בישראל, למרות היותה מדינה טכנולוגית, תחום התחבורה מתאפיין באימוץ איטי יחסית:

• רתיעה כללית ממערכות טעינה, אפליקציות ותכנון טווח

• חוסר מודעות לעלות האחזקה הנמוכה של רכב חשמלי

• תפיסה שרכב חשמלי עדיין “לא בשל” או שייך ל”עשירים”

שינוי כזה דורש חינוך שוק – לא רק קמפיין פרסומי.

מה ניתן ללמוד מהמדינות המובילות?

רכב חשמלי הוא לא רק טכנולוגיה – הוא שינוי תפיסתי

המכנה המשותף במדינות המובילות הוא שבירת פרדיגמה. הנהגות פוליטיות, תקשורת, רשויות מקומיות ועסקים – כולם קידמו את הרכב החשמלי כחלק ממהלך כולל, לא כהצעת צרכנות בלבד.

• החינוך התחיל מבתי ספר ועד הדרכות נהגים

• מוסדות ציבוריים הצטיידו ברכבים חשמליים

• מגזר שלם של עסקים – מהשכרת רכב ועד תחזוקה – התאים את עצמו

בישראל, עדיין נתפס המעבר לחשמל כמהלך פרטי, ולא חלק מאג’נדה לאומית.

הצלחה תלויה בהשקעה ממשלתית נחושה

אין מדינה שבה המהפכה קרתה “מהשטח בלבד”. בכל המדינות שבהן אחוז הרכבים החשמליים גבוה, הממשלה שיחקה תפקיד מרכזי – בהפחתת עלויות, בהקמת תשתיות, ובעיקר – ביצירת ודאות.

בלי מסלול ברור, יעד ממשי ולוחות זמנים – אין לציבור סיבה לקחת סיכון.

סיכום: הפער הוא תוצאה של בחירה מדינית ולא רק הבדל טכני

ישראל לא מפגרת בגלל היעדר טכנולוגיה – אלא בשל חוסר נחישות, תשתיות חסרות ורתיעה תרבותית. במדינות שבהן נבנתה מדיניות עקבית, תמריצים חכמים ותשתית נגישה – הציבור בחר בחשמל כמעט בלי היסוס.

השאלה אינה אם הציבור הישראלי מסוגל לאמץ רכב חשמלי, אלא האם המדינה תיצור תנאים שמאפשרים את זה: תשתית, ביטחון, חיסכון ואמון.

כשהתנאים יבשילו – גם הנתונים יתחילו להשתנות.