גבולות בהורות

היום הייתי עם הבן שלי בחנות שיש בה כלי בית, ציוד לבית ספר, צעצועים וכל טוב. בחנות היתה סבתא עם שני נכדים בערך בגילאים 8-10. הנכדים לא הפסיקו לבקש מהסבתא שתקנה להם דברים. הסבתא מותשת מהחום ומרוב הבקשות שלהם ופשוט אמרה להם: בסדר, בסדר, תשימו בעגלה. המוכרת גילגלה עיניים ואמרה לי שיש ילדים שבאים לחנות עם סבא או סבתא ומכניסים לעגלה בלי הכרה. שמים בעגלה דברים בלי לראות או להבין מה הם שמים בכלל, העיקר לקנות.

אני זוכרת את עצמי כילדה מטיילת עם סבתא שלי בחנויות ולא היה מצב שאבקש ממנה לקנות לי משהו. גם כשהיא הציעה לקנות לי משהו הייתי מסרבת בעקשנות. מה פתאום שסבתא שלי תקנה לי משהו? רק אחרי שהציעה, ביקשה והתחננה לקנות, הייתי מסכימה בביישנות ומודה לה מאה פעמים.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

העולם משתנה, אי אפשר להשוות את מה שהיה לפני 30, 40 ו-50 שנה למה שיש היום. הערכים השתנו, הקצב השתנה, הקשב השתנה. כשהיינו ילדים היינו מקבלים ארטיק קרח פעם בכמה ימים והיינו מתענגים על כל ביס והיינו מאושרים. היום המבחר עצום – ארטיק בדמויות, עם הפתעה ובלי הפתעה, בצבעים ובצורות. קשה מאוד לעמוד בפיתויי והבקשות לא מאחרות לבוא. היום יש הכל מהכל ובשפע, גם סבא וסבתא יכולים להרשות לעצמם קצת יותר לפנק מאשר פעם. כל התגובות נכונות אבל בסופו של דבר התפקיד של קביעת הגבולות הוא שלנו, ההורים. אני יודעת שלפעמים זה קשה. אני יודעת שהמילה הזו – גבולות – לא תמיד נוחה לנו. אנחנו עובדים קשה ורצים, עייפים ומותשים ובכלל אנחנו לא רוצים להיות כמו ההורים שלנו, אנחנו לא רוצים לנהוג “ביד קשה” כמו פעם.

אנחנו רוצים להיות חברים של הילדים שלנו ומקווים שכך יהיה יותר נחמד ושקט. אנחנו קצת שוכחים שהתפקיד שלנו כהורים הוא להכין את הילד לחיים. עלינו לתת להם כלים להתמודד בחברה ובחיים שמחוץ למשפחה ובחיים האלה יש גבולות. ילד ללא גבולות בבית עשוי לחוות קושי רב בהסתגלות לגבולות מחוצה לו. ילד ללא גבולות יחשוב שהכל מגיע לו, יהיה ילד מתלונן, מתחצף, מתאכזב ולא ידע לקבל את המילה “לא”. הגבולות קיימים בכל מקום: בבית, בגן, בבית הספר, בצבא, בעבודה ובחברה בכל גיל ובכל מעגל חברתי. אנחנו מפחדים להגיד לילד “לא” או “מספיק”, “אני לא מרשה”. אנחנו חושבים שהוא יתפרק, לא יוכל לעמוד בזה, אנחנו מרחמים עליו או לחילופין לא בא לנו לשמוע צרחות, מריבות, בכי אז מוותרים, שיהיה לנו קצת שקט. את התוצאות של הוויתורים הללו נראה בטווח הקרוב וגם בטווח הרחוק. פעמים רבות אנחנו אומרים לילד: “אני אתן לך עכשיו את קוביית השוקולד הזו לפני האוכל אבל זאת הפעם האחרונה”. ולמחרת הוא שוב מבקש ואנו אומרים “לא” והוא מבקש שוב ושוב ומתחנן וקצת בוכה ומבטיח “שרק הפעם וזו הפעם האחרונה” ואנחנו מוותרים ונותנים.

אנחנו שמנו את הגבול בהתחלה שאמרנו “לא” ואנחנו גם לא עמדנו בו. נכון שהוא נידנד ונכון שהוא ממש בכה והבטיח שזו הפעם האחרונה, אבל…הוא עשה את זה כי הוא ידע שזה יעבוד. אז מה אם אמרנו “לא” אנחנו ממילא לא עומדים במילה שלנו. הוא ידע שאם הוא ילחץ על “הכפתורים” הנכונים הוא יקבל את מה שהוא רוצה. בטווח הקצר – הוא מאושר לרגע ואנחנו מרגישים טוב עם עצמנו שאנחנו הורים טובים. בטווח הארוך – הילד למד שחוק וגבול זה משהו שלא חייבים לכבד ולשמור ושהמילה שלנו היא לא תמיד מילה. ובטווח הרחוק יותר – הילד ילמד שאם בבית לא חייבים לשמור על החוקים אז גם בחוץ לא חייבים ויפריע בשיעור וירביץ לחברים ואחר כך גם יעבור ברמזור אדום. אם במקום להיכנע ולשבור את המילה שלנו היינו אומרים: “אני מבינה שאתה מאוד רוצה את קוביית השוקולד הזו לפני האוכל ואני רואה שאתה מאוד עצוב, אני לא מסכימה כי אחר כך אתה לא אוכל את ארוחת הצהריים שהכנתי”.

בהתחלה זה קשה והילד יכול לפצוח בצרחות ובכיות עד אחרי הארוחה והוא יהיה ממש עצוב אבל זה ימשך לפרק זמן קצר. לטווח הארוך הוא ילמד להיות בן אדם שומר חוק, מכבד את הוריו כי להורים שלו יש מילה והוא יכול לסמוך עליהם. והוא ידע שלא משנה מה יקרה הוא לא יקבל שוקולד לפני הארוחה.

הגבול הוא שלנו, הוא איפה שאנחנו שמים אותו. הגבול הינו גמיש ומתאים את עצמו לסיטואציות השונות ובתוך הגבול יש המון אפשרויות בחירה. לדוגמא: “אני לא מסכימה שתלבשי את השמלה הלבנה החדשה לגן אבל את יכולה לבחור איזו שמלה את רוצה ללבוש משלושת השמלות שהכנתי לך”. לא הילד הוא זה שלא עומד בגבולות והחוקים אלו אנחנו שלא עומדים בחוקים שקבענו בעצמנו לפי הערכים שלנו והשקפת העולם שלנו.