״אין סתירה בין זיכרון לחיים": מיכל רוזנשיין על התקווה שצומחת מהכאב

השבת של ה־7 באוקטובר תפסה את מיכל רוזנשיין בשיאו של מרוץ הבחירות לראשות עיריית קריית אונו. אך ברגע שבו נשמעו האזעקות והתבררו ממדי האסון, הקמפיין נעצר באחת ואת מקומו תפסה ערבות הדדית טהורה – מחמ״ל תרומות מאולתר בביתה ועד התגייסות קהילתית רחבת היקף. שלוש שנים אחרי, כשהיא עומדת בראש העיר בתקופה הביטחונית המורכבת בתולדות המדינה, רוזנשיין חוזרת אל רגעי המפנה שעיצבו את תפיסת עולמה, אל ניהול השגרה בצל המלחמה, ואל התובנה העמוקה שליוותה אותה לאורך כל הדרך: חוסנה של עיר אינו נמדד רק בתשתיותיה, אלא בקהילה שיודעת לכאוב יחד, לקום מהשבר ולבחור בתקווה.

היכן תפסה אותך השבת של ה־7 באוקטובר, ומתי הבנת שלא מדובר בסבב הסלמה רגיל אלא במלחמה כוללת?

ה־7 באוקטובר תפס אותי בעיצומה של מערכת הבחירות לראשות העיר. האירוע שהתכוננתי אליו באותו סוף שבוע היה בכלל שמחת תורה וההקפות. בשבת בבוקר היינו בבית, כל המשפחה. אחרי האזעקה פתחנו את הטלוויזיה, וככל שהתמונות הגיעו הבנו מהר מאוד שזה לא עוד סבב – החיים של כולנו עומדים להשתנות. עצרתי מיד את הקמפיין ועזבתי הכול. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, להיות במקום שבו צריכים אותי. פתחתי קבוצת וואטסאפ שקראתי לה “ערבות הדדית”, ומשם התחלנו להניע עשייה, התנדבות ותרומות. תוך זמן קצר הקמתי בבית שלי חמ״ל תרומות לחיילים ולמשפחות, ומאות ארגזים יצאו מאיתנו לדרום ולצפון. כשהפעילות גדלה והבית כבר לא הספיק, עברנו למחסן תרומות בחדר הדיירים ברחוב שאול המלך, עם עשרות מתנדבות ומתנדבים. בתוך הכאב הגדול גיליתי איזו עוצמה יש לקהילה כשאנשים פשוט קמים ועושים למען אחרים.

מהי התמונה, השיחה או הרגע הראשון מאותו יום שנצרבו בזיכרונך?

הרגע שבו הבנתי את גודל האירוע ואת הצורך לקום ולעשות. לצד ההלם והכאב הייתה בי תחושה מאוד ברורה: עכשיו צריך לעזור למי שאפשר, בכל דרך שאפשר. משם נולדה קבוצת “ערבות הדדית”, שהפכה מהר מאוד לעשייה גדולה של אנשים שפשוט רצו לתת מעצמם. בדיעבד, הרגע הזה מלווה אותי גם היום כראשת העיר. ברגעי משבר, מנהיגות בעיניי היא היכולת להפוך פחד וחוסר ודאות לעשייה, לחיבור בין אנשים ולתחושת ביטחון.

ברמה האישית והרגשית, מה ה־7 באוקטובר מסמל עבורך היום?

קו שבר. יש את ישראל שלפני ה־7 באוקטובר ואת ישראל שאחריו. עבורי הוא שינה גם את הדרך שבה אני מבינה מנהיגות האחריות להיות שם עבור אנשים דווקא כשהם מפחדים, כשהכול לא ודאי וכשצריך לקבל החלטות מהר.  מאז נבחרתי לראשות העיר מצאתי את עצמי מנהלת את קריית אונו פעם אחר פעם בין שגרה לחירום לאורך המלחמה, במבצע “עם כלביא” וב”שאגת הארי”. למדתי שעיר חזקה היא לא רק כבישים, מבנים ותשתיות. עיר חזקה היא קהילה שיודעת להחזיק אחד את השני דווקא ברגעים הקשים ביותר.

כיצד השתנתה חזות פני העיר מאז אותה שבת?

כשחזרנו בהמשך לפעילות, עשינו הכול ברגישות רבה. אפילו את הסלוגן של הקמפיין שינינו ל”ביחד ננצח”. חילקנו דגלי ישראל לבתי התושבים, וכשהתבררו ממדי אסון החטופים התחלנו לפעול יחד עם מטה משפחות החטופים. הצבנו מיצג כיסאות ברחבת הקניון וקיימנו עצרות תמיכה וקריאה להשבתם. לצד זאת, העיר נושאת איתה בכאב ובגאווה גם את זכרם של בני ובנות קריית אונו שנפלו.

כיצד העירייה מאזנת בין הרצון להנציח ולזכור לבין הצורך לשמור על שגרת חיים ותקווה במרחב הציבורי?

זה היה אחד האתגרים הכי רגישים שלנו להבין איך חוזרים לחיים בלי להשאיר מאחור את מי שאיבדנו ואת המשפחות שנושאות את הכאב בכל יום. בתקופה הראשונה, גם כשחזרנו לקיים אירועים, נתנו להם משמעות אחרת. כך למשל, כשהרמנו לראשונה את מירוץ קריית אונו כאירוע עירוני גדול, שילבנו בו פלוגות וחיילים שרצו לזכר חבריהם שנפלו. היה חשוב לנו שהחזרה למרחב הציבורי ולפעילות תהיה גם דרך לחבק את המשפחות, להוקיר ולזכור. ומצד שני, הבנו עד כמה החזרה לחיים עצמה היא צורך אמיתי. אני זוכרת אירוע שבו הבאנו זמרים לעיר ואת התגובה של התושבים. נדהמתי להבין עד כמה אנשים היו זקוקים לזה למוזיקה, למפגש, לרגע שבו אפשר פשוט להיות יחד ולשמוח. הרגשתי שהנפש שלהם ממש זקוקה לזה. מאז אני מאמינה אפילו יותר שאין סתירה בין זיכרון לחיים. אנחנו יכולים לכאוב ולשמוח, להנציח ולצמוח. החזרה לחיים אינה שכחה – היא חלק מהחוסן שלנו. אנחנו נושאים איתנו את מי שאיבדנו, ובוחרים בכל יום מחדש להמשיך לחיות, לבנות ולצמוח כאן.

מהו המסר המרכזי שמובילה העיר כיום עבור הדור הצעיר שגדל בצל האירועים האלה?

"שלא ניתן לפחד להגדיר אותנו. שיזכרו את מה שקרה, אבל גם את מה שקרה מיד אחר כך: אנשים שקמו לעזור, להתנדב, לתרום, להגן ולחבק. זו המדינה שלנו וזו הקהילה שלנו. האחריות שלנו היא לא רק לזכור את היום הנורא ההוא – אלא לבנות כאן עתיד טוב, בטוח וראוי יותר. כשאני מסתכלת שלוש שנים לאחור, יש משהו כמעט בלתי נתפס במחשבה שבאותה שבת הייתי בעיצומה של מערכת בחירות לראשות העיר. בלב האמנתי בדרך שלי וידעתי לאן אני רוצה להגיע, אבל באותו בוקר הכול נעצר והעשייה למען האחר הפכה לדבר המרכזי. שלוש שנים אחרי, אני זוכה להנהיג את קריית אונו בתקופה מהמורכבות שידעה המדינה. עברנו יחד מלחמה, תקופות חירום, אזעקות ואי־ודאות  – ובכל פעם מחדש גיליתי את העוצמה של הקהילה שלנו. אולי זה הדבר שאני לוקחת איתי יותר מכל מה־7 באוקטובר: מנהיגות נבחנת דווקא ברגעים הקשים. האחריות שלי היא לשמור על העיר שלנו, לחזק את הקהילה שלנו ולהמשיך תמיד לבחור בחיים ובתקווה".