אימו של סמ״ר עמית פרידמן ז״ל: "הראש יודע מה קרה, אבל הלב מסרב להבין"

ישנם אנשים שמצליחים לדחוס לתוך 19 שנים בלבד שפע של חיים, אהבה ומשמעות שאחרים אינם מספיקים בחיים שלמים. כזה בדיוק היה סמ״ר עמית פרידמן ז״ל מאור יהודה  – שילוב נדיר של מנהיגות שקטה, מסירות עמוקה ושמחת חיים מדבקת.

עמית, בנם של ליאת ואסף, אח קטן לרועי ואח גדול ליובל, נולד ב-20 בפברואר 2005. הוא סיים בהצטיינות את לימודיו בתיכון "יובלים", שיחק כדורסל ב"ע.ל.ה אור יהודה", אהד בנשמתו את "מכבי תל אביב", והיה מדריך מוערך ונערץ בשבט הצופים "יהודה". חבריו ומשפחתו כינו אותו "מלך החיים הטובים" בזכות החיוך הרחב שלא מש מפניו, אהבתו לטקס הקפה השבועי והיכולת המופלאה שלו לראות את כולם, לחבר בין אנשים ולחגוג כל רגע.

באוגוסט 2023 התגייס לצה״ל כלוחם בגדוד 932 של חטיבת הנח״ל. בזכות אחריותו ומסירותו יוצאת הדופן הודבק לו במהרה הכינוי "אחראי האחריות". כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר היה בעיצומה של ההכשרה, אותה סיים בהצטיינות, ומיד המשיך לקורס מ״כים. ביולי 2024 שב לגדוד כמפקד כיתה נערץ ונכנס עם חייליו ללחימה ברצועת עזה.

ביום שלישי, 27 באוגוסט 2024, במהלך פשיטה מבצעית בשכונת תל סולטן ברפיח, זיהה עמית חוליית מחבלים. הוא הזהיר את חבריו, פתח באש וחתר למגע. בקרב שהתפתח לחם בגבורה ונפל. על מצבתו בבית העלמין ביהוד נחקקו המילים שמספרות עליו הכול: "עמיתי שלנו, המלך של החיים הטובים. החיוך שלך יישאר בליבנו לעד. זכינו בך."

כעת, במלאת שלוש שנים לפרוץ המלחמה, אורו של עמית ממשיך לזרוח. לזכרו הוקמו גינה בשבט "יהודה" ועגלת הקפה הקהילתית "קפה החברים של עמית" באור יהודה.

בראיון כואב, אישי ומעורר השראה, מספרת אימו, ליאת פרידמן, על ההתמודדות עם האובדן, על החלום של עמית שלא הספיק להתגשם, ועל הבחירה להמשיך לחיות מתוך שמחה ואהבה.

"ה־7 באוקטובר הוא היום שבו הכול השתנה"

"ה־7 באוקטובר הוא מבחינתנו היום שבו הכול השתנה, גם אם את הבשורה הנוראה מכול קיבלנו כמעט שנה אחר כך, ב־27 באוגוסט 2024" אומרת ליאת בכאב מה זה עבורה ה- 7 באוקטובר. "ב־7 באוקטובר עמית היה חייל צעיר בטירונות בנח״ל, וכמו כולנו נכנס באותו יום למציאות שאיש לא יכול היה לדמיין. ככל שהמלחמה התארכה ועמית נכנס ללחימה בעזה, נולד אצלו חלום: להיות בין הלוחמים שימצאו חטופים ויצליחו להחזיר אותם הביתה. הוא דיבר על זה לא מעט, וזו הייתה עבורו אחת המשימות המשמעותיות ביותר. עבורנו, המלחמה הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים — הדאגה, הטלפונים, ההמתנה להודעה שהכול בסדר, והניסיון לנהל שגרה כשאת יודעת שהילד שלך בתוך התופת. במשך חודשים דאגנו, אבל אף פעם לא באמת האמנו שהבשורה תגיע אלינו. ואז נשמעה הדפיקה בדלת, והחיים נעצרו. לכן עבורנו ה־7 באוקטובר הוא תחילתו של המסלול שבסופו איבדנו את עמיתי שלנו."

איך נראים החיים שלכם כיום?

"החיים ממשיכים, אבל הם חיים אחרים לגמרי. אנחנו עובדים, נפגשים, נוסעים, חוגגים רגעים משפחתיים ואפילו צוחקים – אבל עמית נמצא בכל דבר. בשולחן של יום שישי, בחופשה, בשיר שמתנגן ברדיו, בחברים שלו שמגיעים לביקור, וברגעים הכי קטנים של היומיום. יש כל הזמן מישהו שחסר בתמונה. כל יום מחדש אנחנו לומדים לחיות עם הכאב והגעגוע הבלתי נסבל. אנחנו כבר לא אותם אנשים שהיינו."

לבחור בחיים, לא לדחות למחר

איך מצליחים לבחור בשמחה למרות החלל העצום?

"אולי דווקא מעמית למדנו את זה. עמית באמת ידע 'לעוף על החיים' – ליהנות מהחברים, מהמשפחה, מספורט, מאוכל טוב ומצחוק. אנחנו לא בוחרים בשמחה במקום הכאב; הכאב נמצא איתנו תמיד, אנחנו פשוט בוחרים לחיות לצדו. יש לנו עוד שני בנים שאנחנו אוהבים, משפחה, חברים וחיים שלמים שעמית היה רוצה שנמשיך לחיות. בכל פעם שאנחנו מצליחים לשמוח או לחגוג, יש בזה משהו ממנו. זו בחירה יומיומית לא קלה, אבל אנחנו משתדלים לא לדחות את החיים למחר – בדיוק כפי שהוא חי."

מה התחושה לפגוש את החברים והקהילה בשישי ב”קפה החברים של עמית”?

"העגלה היא אחד הדברים המרגשים ביותר שצמחו מתוך השבר. בכל יום שישי מגיעים לשם המוני אנשים – חברים של עמית, מכרים, וגם רבים שמעולם לא פגשו אותו. עשרות מתנדבים ואופות מגיעים באדיקות, מכינים מאפים, מוזגים קפה ופשוט נמצאים שם יחד. כשאנחנו עומדים שם ומביטים מסביב, אנחנו ממש מרגישים שעמית נוכח.

לא רצינו מקום עצוב; רצינו מקום בדמותו – של אנשים, חברות, צחוק, מוזיקה וחיבור. העגלה הפכה לקהילה שלמה שעושה טוב, ומבחינתנו זו הדרך הכי 'עמיתית' שיש להמשיך את הנוכחות שלו בעולם."

"אין לנו הסבר"

איזה זיכרון או רגע מאפיין אותו בעיניכם יותר מכול?

"קשה לבחור רגע בודד, כי עמית היה כל כך הרבה דברים יחד. כשחושבים עליו, הדבר הראשון שעולה הוא החיוך שלו. הייתה בו שמחת חיים יוצאת דופן לצד רגישות, בגרות ואחריות עמוקה. לא סתם כינו אותו בצבא 'אחראי על האחריות' – תמיד אפשר היה לסמוך עליו בעיניים עצומות. השילוב הזה בין מנהיגות וערכים לבין היכולת לצחוק וליהנות מכל רגע הפך אותו למה שהוא: מלח הארץ, ובו בזמן מלך החיים הטובים."

בהספד אמרתם: "הפעם אין לנו הסבר". איך מתמודדים עם השאלות שנותרו פתוחות?

"האמת היא שלא מתמודדים עם הכול. יש שאלות שפשוט אין להן תשובה. כהורים, אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו יכולים להסביר לילדים שלנו את העולם, לשמור עליהם ולמצוא היגיון במה שקורה. ופתאום מגיע הדבר שאין שום דרך להסביר אותו: איך ילד בן 19, מלא חיים, חלומות ותוכניות, יוצא להגן על המדינה שלו ולא חוזר? הראש יודע ומבין את העובדות, אבל הלב עדיין מסרב לקלוט. יש המון 'מה היה אילו', ואנחנו לומדים בהדרגה לחיות לצד סימני השאלה."

"לזכור באחדות ובהכרת תודה"

איזה מסר הייתם רוצים שהציבור ייקח מעמית ומדרכו?

"פשוט לחיות. להיות חבר טוב, לראות את האנשים סביבך, לתת מעצמך, לצחוק הרבה, ולא לקחת שום דבר  –  ובטח לא את המשפחה והחברים  – כמובן מאליו. להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה. אם בעקבות הסיפור של עמית אנשים יבחרו להיות קצת יותר טובים זה לזה, להרים טלפון לחבר, לחבק יותר ולחיות במלוא מובן המילה, האור שלו ימשיך להאיר דרכם."

במבט על המציאות המורכבת כיום, יש בכם כעס על מקבלי ההחלטות?

"התחושה המרכזית שמובילה אותנו היא כאב עמוק. כאב על עמיתי שלנו, על החיילים והחיילות שנפלו, ועל כל הנרצחים והמשפחות שאיבדו את עולמן. עמית וחבריו יצאו לחזית מתוך תחושת שליחות, מסירות ואמונה עמוקה, ושילמו את המחיר היקר מכול. לצד השבר הפרטי שלנו, כואב לנו על עם שלם שנפגע ומתמודד עם טלטלה כבדה."

בסיום דבריה ליאת מבקשת להעביר מסר של תקווה וערבות הדדית: "הבקשה שלנו היא שנזכור את עמית ואת כל הנופלים והנרצחים בכבוד, באחדות ובהכרת תודה אמיתית. הם נתנו את חייהם למען המדינה, והחובה המוסרית של כולנו היא להמשיך לחיות כאן כחברה חזקה, ערכית ומאוחדת, ולשמור מכל משמר על הארץ שהם כל כך אהבו."