משושלת של אלופים להיכל התהילה: הכבוד ההיסטורי של אביבה בלס מקריית אונו

איגוד הכדורסל הישראלי השיק באוגוסט 2026 את היכל התהילה הרשמי של הכדורסל הישראלי, שנועד להוקיר ולהנציח את השחקנים והשחקניות הגדולים ביותר בתולדות הענף. בין הדמויות הבולטות של המחזור הראשון זכתה לכבוד מיוחד תושבת קריית אונו, אביבה בלס (בליכטבלאו), מחלוצות ומסמלי כדורסל הנשים בישראל.

בלס נבחרה להיכנס לדור המייסדים של ההיכל לצד שמות מיתולוגיים כמו טל ברודי, מיקי ברקוביץ', אלומה גורן ובארי לייבוביץ'. על אף שחלפו כחמישה עשורים מאז שירדה מהפרקט ופרשה ממשחק פעיל, השפעתה על הענף, על פריצת הדרך של נשים בספורט הישראלי ועל הדורות שבאו אחריה נותרה עמוקה ונוכחת עד היום.

אביבה בלס-ליכטבלאו (82), תושבת קריית אונו, היא מהספורטאיות הבולטות והמעוטרות בתולדות ישראל. בתם של אלופי האתלטיקה פרידה ברסון ודוד ליכטבלאו, החלה את דרכה במסלול כשזכתה באליפות המדינה ובמדליות במכבייה בהדיפת כדור ברזל, אך את חותמה העיקרי הטביעה על הפרקט.

כשחקנית ציר במכבי תל אביב (1960–1976), הובילה בלס את המועדון לתור זהב חסר תקדים עם 9 אליפויות מדינה ו-11 גביעים, לצד הופעות בגביע אירופה. היא שימשה כקפטנית נבחרת ישראל בשתי קדנציות, ורשמה שיאי קליעה היסטוריים במשחקי גמר גביע המדינה (28 ו-29 נקודות) שהחזיקו מעמד קרוב לעשור. הישגיה יוצאי הדופן העניקו לה מקום של כבוד בהיכל התהילה של כדורסל הנשים ובין חמשת הראשונים בהיכל התהילה של איגוד הכדורסל.

לאחר שהתאלמנה בעשור החמישי לחייה, פנתה לאתגר תחרותי חדש והגיעה לדרגת רב-אמן בברידג' במועדון ויצו פתח תקווה.

כיום, כאם לשלושה בנים וסבתא לחמישה נכדים, המורשת שלה ממשיכה לפעום: נכדיה בני ה-12.5, רומי וטומי בלס, כבר מככבים על מגרשי הכדורסל, ממשיכים את שושלת האלופים המשפחתית וצועדים בדרכה של סבתא האגדית.

"ההתרגשות הגדולה – מול הנכדים"

איך ההרגשה לעלות לבמה ולקבל את ההכרה הזו, דווקא עכשיו – חמישים שנה אחרי הפרישה?

"זה החזיר אותי מיד אחורה בזמן, לתקופה שבה התראיינתי וקיבלתי גביעים ומדליות. ההתרגשות הגדולה ביותר היא מול הנכדים: הם תמיד שמעו סיפורים בבית, אבל אף פעם לא הבינו עד הסוף במה מדובר. פתאום הם רואים בעיניים ומבינים מי באמת הייתה סבתא שלהם."

כשאת עומדת בשורה אחת עם אגדות כמו מיקי ברקוביץ' וטל ברודי, מה עובר בראש באותם רגעים?

"הכרתי אותם מעבר לתהילה – פגשתי אותם יום-יום על הפרקט במכבי תל אביב. כשאנחנו בנשים היינו מתאמנות, מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי וצביקה שרף היו קבוצת הנערים ששיחקה נגדנו כשחקני אימון. את טל ברודי, שהוא בן גילי, הכרתי מצוין. כשעמדנו שם נזכרתי במשפט המפורסם שלו, 'אנחנו על המפה ונשארים על המפה', והתרגשתי בדיוק כמו כל עם ישראל אז."

כשאת מביטה בכדורסל הנשים כיום, איפה את פוגשת את הדרך שאת וחברותייך סללתן?

"בזמננו לא בדיוק דיברו על סלילת דרך. כששיחקתי, כדורסל הנשים נתפס כמעט כעול מיותר. כל פעם שזכינו באליפות והיינו צריכות לנסוע למפעלים אירופיים, ראו בזה בזבוז כספים, כי רוב התקציב הופנה לקבוצת הגברים. הטיסות שלנו ואירוח הקבוצות מחו"ל נחשבו למטרד, והיו לא מעט ששאלו 'מי בכלל צריך את הבנות'. האדם היחיד במכבי תל אביב שדאג לנו, נתן יחס חם ונלחם למעננו היה שמעון מזרחי."

אם היית יכולה לחזור לרגע אחד בלתי נשכח מהקריירה, לאיזה רגע היית חוזרת?

"לשנת 1960. הייתי בת 17 כשהגעתי למכבי תל אביב מהפועל גבעתיים. למאמן היה עיקרון ברזל: שחקניות חדשות לא עולות בחמישייה, למרות שכבר באימון הראשון הוכחתי שאני הכי טובה. ואז הגיע משחק גביע המדינה ביד אליהו נגד הפועל תל אביב. שתי שחקניות ציר נעדרו – אחת פרשה שבוע קודם והשנייה נכנסה להיריון. המאמן קרא לי: 'אביבה, את עולה בחמישייה'. במחצית הראשונה קלעתי 20 נקודות, ובהמשך הוספתי עוד שמונה. כשירדתי לספסל חמש דקות לסיום, כל ההיכל נעמד על הרגליים ומחא לי כפיים. מאותו ערב כבר לא ירדתי מהחמישייה הפותחת."

איזה מסר חשוב לך להעביר לילדה צעירה בבקעת אונו שעולה היום בפעם הראשונה לפרקט?

"הדבר הראשון והחשוב מכל הוא שהמשחק יהיה לה בנשמה. אם זה לא בוער בך מבפנים, אי אפשר להחזיק מעמד, כי כדורסל דורש ויתורים: על חלק מחיי החברה, על שעות שינה, והקפדה על תזונה נכונה ומשמעת באימונים. אבל כשיש את התשוקה הזו – אסור להישבר. גם אם לא מצליחים בפעם הראשונה, השנייה או השלישית, ממשיכים לעבוד קשה ולא מוותרים לעולם."

הגנים של האלופים

סיפור חייה של שחקנית הכדורסל אביב בלס נשזר בהיסטוריה של הספורט הישראלי עוד הרבה לפני שהחזיקה כדור לראשונה. שורשיה מגיעים משושלת מפוארת של שני אלופים, שהמפגש ביניהם לא רק יצר אהבה חד-פעמית, אלא הציל חיים וקבע את גורל המשפחה כולה.

אביה, דויד ליכטבלאו, היה אצן מצטיין שהגיע ארצה מפולין במסגרת נבחרתו למכביה השנייה בשנת 1935. בהמשך הוכתר כאלוף הארץ בריצת 100 מטר לשנת 1940, ועם פרישתו הפך לשופט מוערך באתלטיקה קלה.

אמה, פרידה ברסון-ליכטבלאו, הייתה מחלוצות האתלטיקה העברית: היא הגיעה כבר למכביה הראשונה ב-1932 וזכתה במקום הראשון בזריקת דיסקוס. לאחר מכן שבה לפולין לאחר המכבייה הראשונה, וב-1935 החליטה לעלות לארץ ישראל ולהתחרות במדי הנבחרת המקומית. על סיפון האונייה בדרך לארץ נפגשו דויד ופרידה, והתאהבו. דויד תכנן לשוב לפולין בתום התחרויות, אך בזכות האהבה שנרקמה החליט להישאר בארץ – החלטה שהצילה את חייו, בזמן שכל משפחתו נספתה בשואה. פרידה המשיכה לקריירה ספורטיבית מזהירה: היא קטפה את המקום הראשון גם במכביה השלישית והחזיקה בתואר אלופת ישראל בזריקת דיסקוס במשך 18 שנה ברציפות.

"תמיד אמרו עלי שלקחתי את הידיים של אמא ואת הרגליים של אבא – וחיברתי את הכל יחד לכדורסל", מספרת בלס.

כעת, המורשת הספורטיבית המשפחתית ממשיכה כבר לדור השלישי. שני נכדיה בני ה-12.5, רומי וטומי בלס, מככבים על מגרשי הכדורסל ומפגינים יכולות גבוהות, כשנראה כי רומי צועדת בביטחון בדרכה של סבתה.

להצטרפות לקבוצת העדכונים בזמן אמת >> לחצו כאן

קרה משהו מעניין בשכונה? נתקלתם בסיפור שחייבים לספר? צרו איתנו קשר במייל [email protected] או בוואטסאפ