הנס של עמית עשהאל

“גם בחושך מוחלט צריך למצוא את האור” – זו המנטרה של עמית עשהאל שנפצע אנושות בתאונת דרכים בתל אביב בעת שרכב על קטנועו לעבודה לפני חמישה חודשים, ב-21.4. הוא הגיע לבית החולים איכילוב בתל אביב כשהוא מונשם, מורדם וללא הכרה עם פציעת ראש קשה מאוד וחבלות בגוף. הוא הוכנס מיד לניתוח ראש של כשש שעות. הרופאים אמרו שהסיכויים שלו לשרוד את ניתוח הראש קטנים, אבל עשהאל שרד ובגדול. “האופטימיות שלי היא המתכון שלי להצלחה”, אומר עשהאל, “המנתח שלי סיפר לי שהימר נגדי. גרמתי לרופאים להיות אופטימיים, שאם אני הצלחתי לעבור את זה אז יש סיכוי גם לאחרים. ניצלתי בעור שיני. הרופאים הופתעו מהרצון שלי להתקדם ולהמשיך לחיות. האופטימיות שלי עזרה גם למאושפזים בבית החולים. הם אמרו לי שבזכותה הם התאוששו”.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

עשהאל, בן 46, נשוי ואב לשלושה, ניהל עד התאונה שתי תחנות דלק ביפו, הוא חבר מועצת העיר קריית אונו ומחזיק בתיק איכות הסביבה. בנוסף, במשך 15 שנה הוא פועל למען הקהילה בשכונת פסגת אונו בקריית אונו. בזמן אשפוזו בין הטיפולים הפיזיים והנפשיים, מחליט עשהאל לשתף בפייסבוק את אלפי החברים שלו מה עובר עליו.

“החלטתי לכתוב בפייסבוק איך אני מתמודד עם התקופה המאוד מיוחדת הזאת, ניהלתי את האשפוז שלי ברשת החברתית. חשוף לחלוטין. אני מרגיש שאני שליח ציבור ושהציבור מאוד דואג לי ואין לי כלי יותר טוב מלשתף ברשתות החברתיות כ-4,000 חברים, רובם תושבי קריית אונו. זה כלי בשביל לדווח לאנשים על פעילויות וגם להיחשף. המטרה היא גם לחזק אנשים שעברו ויעברו פגיעות כאלה בעתיד, שידעו אילו כלים עומדים בפניהם. חשוב לי לעזור לזולת כמובן מבלי לקבל תמורה“.

מה קורה כשאתה מתעורר ומגלה שעברת תאונה קשה ורואה את המראה “החדש” שלך?

“עברתי כריתה של חלקים מהראש עקב דימום ובצקת ויצאו לי צינורות מהראש. זה היה מלחיץ אבל למדתי שזה זמני. הודיעו לי על ניתוח ההשלמה של הראש שבו השתילו לי את עצמות הגולגולת בחזרה לפני חודשיים וחצי. הייתי מחוסר הכרה כמה ימים ולקח לי זמן להבין איפה אני נמצא ולמה. כשאתה מתעורר לסיטואציה שאתה לא מכיר זה מאוד לא סימפתי. כשהתעוררתי באיכילוב לאחר כמה ימים שהייתי מורדם נאלצתי להשתמש בכיסא גלגלים במשך כחודש כי צד ימין שלי לא תפקד. עם הרבה כוח רצון והתמדה ועם הרבה פיזיותרפיה ועבודה קשה עברתי לאט לאט להליכון ואז למקל. זה תהליך שלקח כמה חודשים. הכאבים מלווים אותי עד היום וזה משהו שייקח לי עוד הרבה זמן להיפטר ממנו, אבל אני מקווה שבסוף הוא ייעלם. עכשיו אני הולך לשיקום יום ונראה שיש עוד תקופת שיקום ארוכה לפניי. המטרה בגדול היא להיות בריא“.

לא רק האופטימיות עזרה לעשהאל לעבור את התקופה הקשה לאחר התאונה לדבריו גם השכחה עזרה לו. “אני לא זוכר מהתאונה שום דבר. אני אפילו לא יודע מי היה מאחורי ההגה ברכב שהתנגש בי. הכל מתבסס על סיפורים. גם את האשפוז באיכילוב במשך חודש אני לא זוכר. אנשים סיפרו לי שהם באו לבקר אותי בבית החולים ולא זכרתי את זה. מנגנון ההגנה של המוח מחק לי חודש מהחיים. אני מקווה שאני לא אזכור גם בעתיד מה קרה באותו היום. טוב שיש מנגנון שמגן על הגוף בעזרת שכחה“.

אתה כועס על הנהגת שהתנגשה בך?

“הנהגת לא מעניינת אותי. ציפיתי ממי שפגע בי שתבוא ותביע עניין, אבל כשזה לא קרה, השלמתי עם זה. נאחל לה רק בהצלחה”.

מה הדבר הראשון שאתה זוכר אחרי התאונה?

“אני זוכר את האזעקות שהיו במבצע ‘שומר החומות'”.

מי ליווה אותך בכל התקופה הזאת בבית החולים?

“אשתי, ההורים שלי והאחיות שלי. הם היו פה באלף אחוז בשבילי. בימים הראשונים אחרי התאונה ראש העיר ישראל גל הגיע לבקר אותי ופרסם בפייסבוק על התאונה שעברתי והפוסט זכה לאלפי תגובות ואנשים שרצו להתפלל עליי. הופתעתי ממאות האנשים שהגיעו לבקר אותי. היו גם אנשים שלא מכירים אותי שהתפללו לשלומי. זה מאוד ריגש אותי ואני רוצה להודות לאנשים הטובים האלה. באיזשהו שלב ביקשתי שלא יגיעו יותר כי זה היה יותר מדי בשבילי. אני מאוד מודה על תשומת הלב של כולם וזה לא מובן מאליו, זה מאוד עזר לי בתהליך השיקום. בכל פוסט שלי אני מציין שצריך הרבה אהבה וחלק מתהליך השיקום הוא להיות אופטימי. אני מאמין בטוב שבכל בן אדם ואני מחפש את הטוב בכל דבר”.

מה עם הילדים שלך?

“לא ראיתי את הילדים במשך חודש. לא היה טעם להביא אותם לראות אותי כשאני ללא הכרה. כשהתעוררתי הדבר הראשון שעשו זה להביא את הילדים לראות אותי. הפגישה עם הילדים היתה מאוד מרגשת, הרבה דמעות של התרגשות מצדי והרבה חיבוקים ואהבה ליוו אותה”.

מה הכי קשה לך בתקופה הזאת?

“המחשבות, המתח, הכאבים והיה לי קשה להירדם בבית חולים. חיי היומיום השתנו לחלוטין. אתה קם כל יום לאשפוז, ישן וקם בבית חולים ולא רואה את הסוף. אחרי הניתוח השני שבו הכניסו לי עצמות שלי ששמרו במקפיא היו לי כאבי תופת. שמו לי כ-40 סיכות מאוזן לאוזן. כשהוציאו לי את הנקזים צרחתי את נשמתי”.

אילו רגעים מרגשים ואופטימיים היו לך בתקופה הזאת?

“היתה פעם שיצאתי ל-20 דקות נסיעה בקריית אונו וראיתי פרויקטים שלא ראיתי כמה חודשים וזה ריגש אותי מאוד. הפרויקט שיזמתי של הגינה הקהילתית בעבר הירדן גם יצא לפועל לאחרונה וזה מאוד שימח אותי. אני מאוד אוהב את קריית אונו ואני נהנה לראות אותה מתפתחת בחיוביות. אני חולם להקים מרכז קיימות בעיר ולקדם את כל הנושאים הסביבתיים.

“היה עוד אירוע מרגש בתחילת האשפוז שלי בשיבא – בת הזוג של אבא שלי, ענת סגל, שהיא זמרת מאוד מוכרת הגיעה לבקשתי לעשות איתנו קבלת שבת. היו מאות משתתפים מכל המחלקות בבניין האשפוז ששרו יחד שירי שבת. המטרה שלי היתה להביא אור, אופטימיות ושמחה“.

למה אתה הכי מתגעגע?

“לעבודה בתחנות הדלק ולעבודה הפוליטית, לחיים הנורמליים, לשגרה. אני חולם לשרת את הציבור כמו בעבר ושיהיה לי כוח לעשות הכל כמו שעשיתי עד התאונה”.

מה מצבך עכשיו? חזרת לעצמך?

“עוד לא חזרתי לעצמי פיזית, הכאבים ממשיכים בכל הגוף. לא חזרתי לעבודה. אני מאוד רוצה לחזור אבל אני לא יכול עדיין. אני מקווה לחזור קצת לפעילות הציבורית ולהתחיל את החיים מחדש. חזרתי למועצת העיר. הייתי בישיבות ובוועדות למיניהן. אני חורק שיניים ומגיע אם צריך. לצערי, אני לא יכול לתכנן שום דבר. אני לא יודע מתי יעברו הכאבים, הסחרחורות, אי שיווי המשקל, העייפות המכרעת ועוד. זה חלק מהחיים אבל העיקר החיוך”.

מה המסר שלך?

“תמיד לאמץ את האהבה והאור כי בלי זה קשה להבריא. בכל משבר תמיד צריך למצוא את הפן החיובי אחרת הריפוי לא מגיע. אין מה להיות מופתע מדברים שקורים אלא להתמודד איתם ולהצליח שזה הכי חשוב”.

“אני רוצה לאחל לכולם שנה טובה ובריאה ולהודות לד”ר עידו שטראוס מאיכילוב שניתח אותי ולד”ר דרור צבן מהשיקום בשיבא ולתמרה מהריפוי בעיסוק ולחן מהפיזיותרפיה ולכל הצוות המופלא שטיפל בי”.