טור דיעה | מכפכף ועד תלישת מודעות: הקרב על האלווין הגיע לקריית אונו

בישראל מתנהל קרב זהויות, והחזית, כך נראה, עוברת בפארקים של קריית אונו. בצד אחד של העיר, מתחת ל'עץ המוצצים', מתכנסות משפחות לטקס ישראלי חדש. ילדים קטנים נושאים ברכה, מחייכים ונפרדים מהמוצץ. זהו 'טקס מעבר' שהומצא יש מאין, פרקטיקה עממית-מודרנית (Modern Folk Custom) שצמחה "מלמטה", מהעם, והתקבלה בחיבוק קהילתי חם, אך בצד אחר של העיר, פרקטיקה דומה שצמחה "מלמטה" – חגיגות האלווין קהילתיות – נתקלת בזעם קדוש, בפוסטים ויראליים ובוונדליזם של ממש.

השאלה מדוע מוצץ גומי על עץ היא מסורת ישראלית חביבה, ודלעת מפלסטיק על דלת היא "אמריקניזציה" בזויה, היא בדיוק השאלה שעל הפרק.

הוויכוח על קיום החג אינו נסוב על ממתקים. הוא משקף את 'מלחמת הזהויות' שמתנהלת בישראל. פעם אלו היו מלחמות השפה או הקרב על מיהו יהודי; לאחרונה זו הייתה הרפורמה או ההפיכה המשפטית.

ומאז השבעה באוקטובר, כפי שהגדירה זאת דיצה אור, אימו של החטוף אבינתן אור, אנו מצויים ב"מלחמת הזהות הראשונה".

הפרספקטיבה הזו מבהירה את מה שהתרחש בשכונת צה"ל בקריית אונו. יוזמה תמימה של שתי חברות הפכה תוך ימים ספורים לאירוע קהילתי רחב היקף. הילה שוט, מרפאה בעיסוק היא ממובילות האירוע. שוט מספרת על היענות מדהימה: "יש לנו יותר מ-40 בתים בשכונה שלנו שהצטרפו… נכון לעכשיו רשומים 107 ילדים". לדבריה, המטרה פשוטה: "זה לא דורש מאיתנו הרבה ארגון, וזה נורא נחמד וכיף לילדים… האמת שיש לנו תחפושות מפורים, אז אנחנו משתמשים בהן".

אך לצד ההתלהבות, היוזמה עוררה "רחש-בחש" בקבוצת הווצאפ השכונתי: "תראה, לא משנה מה אתה רוצה לארגן, תמיד יהיו אנשים אנטי," אומרת שוט. "הפעם הטענה הייתה שזה חג לא שלנו. בסדר גמור, מי שלא רוצה, שלא ישתתף. אני כמעט ולא הגבתי לוויכוחים, אנשים אחרים בקבוצה עשו בשבילי את המלחמה".

אלא שההתנגדות לא נשארה רק במרחב הווירטואלי. היא גלשה לפסים מכוערים. "אחד המשתתפים… הדפיס פוסטרים… ותלה אותם בכניסות הבניינים", משחזרת שוט. הפוסטרים לא שרדו זמן רב. "כן, מישהו פשוט עבר ותלש אותם. אתמול עוד ראיתי אחד תלוי ומכווצ'ץ'… והיום כבר אין לו זכר. מישהו ממש לא בא לו בטוב עם האירוע הזה".

הסערה השכונתית הזו התחברה לפוסט ויראלי שפרסמה השכנה המזמרת מהאזור, מירי מסיקה, שהתוודתה כי נאלצה "לזרום" עם בנותיה המתבגרות, אך חשה סלידה עמוקה. תחת הכיתוב "כשלתי כאם", היא הכריזה: "דעה לא פופולרית".

"משהו בגוף לא נעים לי", שיתפה, "אני מרגישה בגב גועל, איזו סלידה, איזה משהו שלא מדויק לי". כשאנשים ניסו להסביר לה את הרציונל – "שנתיים של מלחמה… תני להן את מה שיכול לשמח אותן" – מסיקה חיברה זאת ישירות לליבת הזהות המותקפת: "אני אומרת לעצמי 'למה הייתה מלחמה? למה נחטפו אנשים? למה נהרגו? למה הטילים? כי אנחנו יהודים – אז לחגוג את האלווין?'".
מסיקה המשיכה ותיארה מה היה קורה לו הייתה אומרת לאביה שהיא חוגגת האלווין: "כפכף היה מגיע לפה", הצביעה על פניה, "עוד לפני הל' בהאלווין. תחכו לפורים".

ולבסוף סיכמה: "האמריקניזציה הזו עושה לי בחילה… כרגע אנחנו חיים בישראל ואנחנו יהודים ונחגוג חגים של יהודים. למה? כי החלטתי".

את עמדתה חיזקה הסופרת המקומית סלעית שחף פולג בפוסט נוקב משלה: "אני חסרת אמונה באופן קולוסאלי אך יש כאלו שמסרבים להפנים שמה שקרה בשבעה לאוקטובר הוא גיים צ'יינג'ר… כל אלה הבהירו לי רק דבר אחד – כמו הסבים שלי, אני יהודיה אם ארצה או לא, 'יו כן ראן באט יו כאנ'ות הייד' (You can run but you can't hide). עץ חג מולד בבית הספר הוא נעיצת אצבע בעין של מי שנאבק על יהדותו במנצ'סטר ועוד מקומות.. יש לי תחושה שכל אלה שהקריבו את חייהם… לא עשו את זה בשביל הזכות הקדושה לחגוג את האלווין…".

אך האם זו באמת הברירה? האם חגיגת האלווין היא אכן נעיצת אצבע בעין היהדות?

אלו הטוענים כי זהו "חג נוצרי" שוגים בהבנת האבולוציה של מנהגים. שורשיו בחג קלטי קדום, הנצרות ביצעה בו סינקרטיזם (מיזוג), ומאז הוא הפך לפולקלור עממי חילוני של סרטים וסוכר.

ולמי שמחפש טוהר תרבותי, כדאי שיבדוק בציציותיו. זה לא המנהג ה"זר" היחיד שאימצנו. מנהג עוגת יום ההולדת והנרות מיוחס ליוונים, שהגישו עוגות עגולות לאלת הירח ארטמיס. ומה לגבי וולנטיין דיי? גם הוא לא מדאורייתא.
אפילו היהדות היקרה שלנו הושפעה עמוקות "מהגויים": חודשי השנה העבריים (תמוז, תשרי) קרויים על שם אלים מהפנתיאון הבבלי. המימונה אינה מוזכרת בתנ"ך והיא חג אביב קלאסי. הלבוש החרדי האשכנזי הוא לבוש אצילים פולניים מהמאה ה-18, ואידיש אינה שפת אבותינו מימי דוד המלך.

הטיעון ל'טוהר תרבותי' הוא לא רק שגוי עובדתית; הוא מפספס את מה שהיהדות הייתה מאז ומתמיד: ציוויליזציה חיה, נושמת, ובולעת תרבויות. הניסיון לנעול אותה בתוך גבולות טהורים הוא-הוא האקט הלא-יהודי, הניסיון להפוך אותה למוצג מוזיאוני קפוא חוטא לטבעה: "חדש ימינו כקדם"

אנחנו חוגגים האלווין באותה צורה שאנו עושים מסיבת פיג'מות: עוד דרך להוסיף קסם לחיינו ולחזק את הקהילה. בדומה למקסיקנים המציינים באותו תאריך את "יום המתים" ומתיידדים עם המוות, זוהי מורשת של הרוח האנושית. אנחנו, אנשי "הזהות הגמישה" או "ההיברידית", יכולים להכיל את החגים היהודיים ולהיות גאים בזהות היהודית שלנו, ובו בזמן להיות גאים בזהות האנושית הרחבה שלנו.

לסיום יש לומר שזוהי אכן הייתה מלחמת זהות. מלחמה בין אנשי הזהות הדוגמטית והפנאטית של חמאס, אליהם הצטרפו אנשי 'ווק' (Woke) במערב שאוהבים לפרק זהויות. אך אל לנו לתת לאויבינו להכתיב את זהותנו.

הפנאטיות שאותה פגשו חיילינו בעזה היא אידיאולוגיה הדורשת טוהר מוחלט ומחיקת האחר. ובקנה מידה שונה לחלוטין, היד שמשחיתה פוסטר של מסיבת ילדים בכניסה לבניין בקרית אונו שותה מאותו מעיין רעיל – המעיין הדורש זהות אחת, דוגמטית וסגורה.

החיילים שלנו – ובהם דרוזים, מוסלמים, נוצרים ואתאיסטים – נלחמו בדיוק כדי שיהיה לנו החופש לשחק בקליידוסקופ הזהויות שלנו. הם נלחמו כדי שיהיה לנו החופש להתווכח על האלווין, ובעיקר, כדי שיהיה לנו החופש לבחור.