אונו News 
“יו אבא. איו סיכוי שאני יוצאת מכאן בלי לעשות את זה”, היא אמרה לי בנחישות, מציצה עליי מתחת לקסדה הקטנה שלה, בעיניים בורקות.
זה לקח לה כמה דקות טובות של היסוס. האמת? גם אני הייתי חושש קצת במקומה. וגם פחדתי קצת עליה. אף פעם לא הייתי ממש טוב ברולר בליידס, וזה היה באמת תלול. והמקום עצמו גם היה שונה מהמקומות הרגילים שהם מחליקים בהם. סקייט פארק אתגרי כזה, כמו אלו שרואים תמיד בסרטים בלוס אנג’לס או ניו יורק, עם הכנופיות וסקייטבורדים ואנשים שמתעופפים באוויר מכל כיוון.
מודה שהדבר הראשון שחלף לי בראש היה להגיד לה שזה ממש מסוכן. שתוותר. בראש שלי כבר התרוצצו להם תרחישי סרטי אימה של פנים מרוחות על האספלט או יד שבורה. ומה עכשיו צריכים את הסיכון הזה?
באותה שניה גם ידעתי שאם אני מוריד אותה מזה עכשיו- זה משהו שבוודאות ילווה אותה אחרי זה בהרבה מקומות אחרים. שלוותר על זה רק בגלל הסיכון יהיה לקח שאסור שתלמד. וידעתי שאני לא רוצה את זה.
אם יש משהו שלמדתי- זה לבטוח בהם. להשתדל כמה שפחות לנטוע בהם פחדים. כשאתה אומר לילד כל הזמן “תיזהר, תיזהר”, הוא לומד שלושה דברים: הוא לומד שהעולם מסוכן. והוא לומד שהוא צריך אותך לידו כדי שיהיה מישהו תמיד שצריך לשמור עליו. והכי גרוע- הוא לומד שלא להעיז. ואני רוצה שהם יעזו.
וכשהיא עמדה שם על הקצה של השיפוע והסתכלה למטה, וראיתי בעיניים את הפחד שלה מתערבב בהחלטיות הזו שלה כשאמרה לי “זהו, אני הולכת לעשות את זה. איזה פחד!”, זה הזכיר לי את עצמי בכל הפעמים ההם בבר כשראיתי אותה, ולא משנה מי היא היתה, ולא העזתי לגשת.
ואת כל הפעמים בהם רציתי לקחת סיכון כלכלי, ולא העזתי. ואת כל הפעמים שממש רציתי לעשות משהו, ומשהו אחר עצר אותי. והמשהו הזה הוא משהו שאף פעם לא רואים אותו. והמשהו הזה הוא תמיד פחד.
זה לקח לה משהו כמו 10 דקות, ואז היא פשוט החלה להחליק לעבר הקצה, לקחה נשימה עמוקה ואני מהצד לוקח אחת עוד יותר עמוקה, רואה אותה נוטה כלפי מטה וטסה עם הרולר בליידס לצד השני, מזנקת במעלה השיפוע הנגדי ונעצרת שם בחיוך שקרע את הלחיים שלה. ושלי.
פייר? זה ריגש אותי. לראות את הילדה הזו חוצה פחדים בלי להתבלבל. ולדעת שהיום זה רולר בליידס בפארק בכפר סבא, ומחר זה יהיה הבחור ההוא שממש בא לה לגשת, או הלימודים, או הטיול, או החלום הזה שממש בא לה להגשים. וזה הזכיר לי כמה פעמים בחיים אנחנו עומדים על הקצה, רואים את הקצה השני, יודעים שזה הולך להיות מטורף לחצות אותו, ועוד יותר מטורף לעבור את הדרך וגם להגיע לצד השני, אבל עוצרים את עצמנו. ולא פחות גרוע- מקשיבים לאחרים שעוצרים בעדנו.
אני אוהב את הקטעים האלו שהם מלמדים אותנו על עצמנו. שמראים לנו דברים ששכחנו כבר.
צריך רק להקשיב.
ולשים קסדה.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל [email protected]
