״שלומי היה איש של אנשים, אין אחד שהכיר ולא נכנס לו ללב״

שלומי נרצח במסיבה בקיבוץ רעים. אחותו ג׳ני הצליחה להינצל בסיפור שנראה כאילו נלקח מהסרטים.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

בראיון ל׳אונו ניוז׳ מספרת לנו ג׳ני על דמותו הייחודית של שלומי, על המפגש המקרי ביניהם במסיבה ועל השעות מורטות העצבים עם השתלטות המחבלים על המסיבה.

שלום ג׳ני. איך את מרגישה?

״אני לא ממש יודעת איך לענות לשאלה הזאת. לפני השבת השחורה תמיד הייתי אומרת סבבה, גם אם לא היה סבבה. עכשיו אני לא יכולה להגיד את זה. זה פשוט לא תואם למציאות שלנו״.

ספרי לנו קצת על שלומי

“שלומי הוא אחי הקטן. הוא אמור היה לחגוג יום הולדת 38 בעוד כמה ימים. הוא אבא לטום בן 4.5 וגבע בן ה-3.

חוץ מהילדים והמשפחה היו לשלומי שתי אהבות: מחשבים ומוזיקה, והוא כל חייו דאג לשלב בין שתי האהבות. הוא היה עובד בתחום המחשבים ובנוסף התעסק המון במוזיקה, על שלל גווניה”.

הוא היה מנגן?

“הוא היה מנגן, הוא היה שר, יוצר. הוא נגע במוזיקה על כל ההיבטים שלה. הוא היה הולך למלא הופעות בארץ ובחו”ל, מכין פלייליסטים שהתנגנו ברדיו.

הוא גם היה אנציקלופדיה מוזיקלית. היה מכיר זמרים וזמרות שאני בטוחה שאף אחד לא מכיר. אני קראתי לו היואב קוטנר הפרטי שלנו.

כשהוא היה בשנות העשרה שלו הוא גם היה יוצר טראקים של מוזיקה אלקטרונית”.

הוא הלך הרבה למסיבות?

“הוא היה מאלה שהלכו למסיבות טבע רק בשביל המוזיקה. כל המסביב לא ממש עניין אותו. מבחינתו זה היה כמו ללכת להופעה, רק להקשיב למוזיקה ולהינות”.

ובמסיבה הזו ברעים אתם מתראים במקרה?

“נכון. אני הגעתי למסיבה עם בן הזוג שלי ושלומי הגיע עם חברה שלו. לא דיברנו על זה ולא תיאמנו, ממש התראינו במקרה. הספקנו אפילו לעשות תמונה משותפת של ארבעתנו, היה ממש נחמד”.

ההורים ידעו שאתם במסיבה?

“הם לא ידעו. מן הסתם אנחנו כבר ילדים גדולים ולא עדכנו אותם לפני, אבל כשהם התעוררו בבוקר מהאזעקות הם התקשרו אל כל אחד מאתנו. לא רצינו כמובן להדאיג אותם אז כל אחד מאתנו אמר בנפרד שהוא בבית והכל בסדר. רק כשחזרתי הביתה אחרי הצהריים עדכנתי אותם בהכל”.

מתי אתם מבינים שמשהו לא בסדר?

“בערך בשש וחצי בבוקר התחילו אזעקות. הבנו שיש טילים וברחנו ארבעתנו לכיוון החנייה, אבל לא נכנסנו למכוניות. היה נראה לנו נכון יותר לא להיות בתור רכב שיש יירוטים, במיוחד שכבר התחיל להיווצר פקק.

בשבע ורבע, עוד לפני שהתחלנו לשמוע יריות, שלומי וחברה שלו החליטו שהם חוזרים הביתה. ראינו שכמות הטילים פחתה, אבל לא היה לנו מושג מה באמת קורה בחוץ. כך בעצם התפצלו דרכנו.

אחרי כמה דקות התחלנו לשמוע יריות. שלומי התקשר אליי ואמר לי להישאר בחנייה כי הם נתקלו במחסום ושיש חשש לחדירת מחבלים. זו הייתה השיחה האחרונה שלנו”.

הוא הספיק להגיד מה איתו?

“הוא אמר לי שבגלל המחסום הם נטשו את האוטו ושהם בדרכם למקום מוגן. בדיעבד אנחנו מבינים שככל הנראה הם ברחו למיגונית, שהפכה למלכודת המוות שלהם”.

ומה איתך באותם רגעים?

“בשלב מסוים הבנו שיש מחבלים בשטח המסיבה. אני ובן זוגי עלינו על הרכב שלנו, רנו קנגו שנוסעת די טוב בשטח. חזרנו חזרה למתחם המסיבה ונסענו בדרך לא דרך, תוך כדי שאנחנו מעלים על הרכב  עוד 13 נוסעים שעטו על הרכב שלנו במטרה להימלט.

אחרי שנסענו על השטח הגענו לחיבור כלשהו לכביש 232, שאפשר  לפנות ממנו ימינה לרעים ושמאלה לבארי. בסופו של דבר הבנו שבשני צדי הכביש יש מחבלים ושאין סיכוי לצאת בחיים עם הרכב ולהגיע הביתה.

אנו מקבלים החלטה לנטוש את הרכב לכיוון השטח, ומוצאים מחסה בתוך פרדס פומלות, שהיה נראה כמו מקום טוב להתחבא בו.

היינו בתוך הפרדס במשך יותר מחמש שעות, עד ששמענו קרוב אלינו קולות בעברית. יצאנו לאט לאט, וכשראינו שאלה שוטרים רצנו לכיוונם ואמרנו שאנחנו מהמסיבה.

אחרי שעות ארוכות ומורטות עצבים, שתוך כדי מתנהלים מולנו קרבות אש עזים, פונינו באמצעות רכבי משטרה לתחת המשטרה באופקים.

רק לקראת הערב הגעתי לבית הוריי בגני תקווה ועדכנתי אותם בכל מה שהתרחש”.

יש עוד קשר עם שלומי באיזשהו שלב?

“בשעה 08:44 שלחתי לו הודעה מה איתו והוא אמר שהכל בסדר איתם. עדכנתי שאנחנו גם בסדר והמשכנו להתחבא בפרדס. ב-09:11 דקות שלחתי לשלומי עוד הודעה, לה הוא כבר לא ענה.

בסביבות 14:00, כשהייתי כבר בתחנת משטרת אופקים, אני בעצם מתפנה ופותחת חמ”ל למציאת שלומי. התחלתי לעדכן חברות וחברים שלנו על המצב, ופרסמתי תמונות של שלומי ברשתות כדי לבדוק אם מישהו ראה או שמע.

ביום למחרת המסיבה אותר הטלפון של שלומי בתוך אחת המיגוניות, שהייתה שרופה לגמרי. ביום רביעי זוהתה גופתה של חברתו של שלומי. אנחנו קיבלנו את הבשורה המרה ביום שישי בלילה. הודיעו לנו שיש זיהוי רשמי של גופתו של שלומי”.

איך תזכרו את שלומי?

“שלומי היה איש של אנשים. הוא היה מתעניין בחיים של כל מי שהיה סביבו. בשבעה זה רק התעצם לנו, הכמות של האנשים שהגיעו וסיפרו עד כמה הוא נכנס להם ללב.

זכורה לי במיוחד מהשבעה שיחה אחת עם ידידה שלו מהעבודה. הוא ביקש ממנה שתעשה לו שיעורי רוסית רק כדי שהוא יוכל לתקשר עם השכנים החדשים שלו, שהגיעו לבניין והם דוברי רוסית בלבד. היה חשוב לו להציע להם עזרה אז הוא למד את השפה שלהם”.

חשבתם על דרכים להנציח את שלומי?

“אני יכולה להגיד לך שבמקום העבודה של שלומי בונים כעת חדר מוזיקה על שמו. בנוסף הם השמישו עשרות לפטופים עם הקדשה לשלומי, ואותם הם תרמו לילדי העוטף שפונו מהתופת.

“אנחנו כמשפחה ויחד עם החברים עסוקים הרבה בדרכים להנציח את שלומי, גם דרך המוזיקה וגם דרך המחשבים. יש הרבה מחשבות כרגע, וכשנתרחק קצת מהאירוע ומהאבל נהיה יותר פנויים להנציח את שמו, כמו שבהחלט הגיע לאדם כמוהו”.