דרך אחרת: מסע בין בתי הספר שבוחרים להאמין בילד

בבוקר הראשון לספטמבר, כשמיליוני תלמידים צעדו אל עבר שערים מוכרים, בחרתי לפתוח את השנה בבתי ספר לא שגרתיים בקריית אונו, אור יהודה וכפר אז"ר. כאלה שמציעים אופציה אחרת, אם מתוך בחירה אידיאולוגית ואם מתוך כורח הנסיבות. יצאתי למסע בין ארבעה מוסדות חינוך שבהם פגשתי מנהלים, תלמידים והורים שלא מצאו במסגרות הרגילות מענה. זהו סיפור על מקומות שבהם החינוך הוא לא רק פדגוגיה, אלא שליחות, קהילה, ולעיתים, גם הצלת נפשות.

תחנה ראשונה: בראשית – ללמוד דרך הידיים והלב

התחנה הראשונה הייתה בית הספר הרב-שכבתי "בראשית", בקריית אונו הפועל על פי עקרונות החינוך האנתרופוסופי. כבר בכניסה, השינוי מורגש. אין כאן שערי ברזל קרים או קירות בטון אפורים. את פניי קיבל שלט עץ חם, מפל מים קטן ופטריה חמודה שבנה אב הבית המסור. יום קודם, כך סיפרו לי, ההורים הם אלו שניקו והכינו את הכיתות המרווחות, העשויות כולן עץ. על הלוח הענק לא היו כתובות משימות, אלא איורים ססגוניים מצוירים בגירים צבעוניים.

בחוץ, על כר הדשא, התנהל טקס פתיחת שנה קסום. תלמידי השכבה הבוגרת הוליכו את תלמידי כיתה א' הנרגשים תחת שער פרחים, לקול מצהלות חבריהם. זוהי קהילה במיטבה. "אנחנו מקנים להם פה חווית למידה שונה," הסבירה לי בחיוך שירלי שטייר קלי, המורה לתיאטרון. "הם לומדים לסרוג מכיתה א'. לוקחים נושא כמו 'כתיבה', והוא רץ באופן רב-ממדי. במשך כמה שבועות הם יעסקו רק בזה: יכינו עוגיות בצורת אותיות, בשיעור תנועה הם יזוזו לפי ציור של אותיות על הרצפה. הכל קשור בהכל. אנו קשובים לנפש הילד, ומתאימים לו את הלימוד לפי המקום בו הוא נמצא".

תחנה שנייה: גן החלומות – להיאבק על הזכות להיות ילד

מהחיפוש אחר ילדות טבעית, המשכתי למקום שבו המאבק הוא עצם קיומה של הילדות הוא יומיומי ומטלטל . 'גן החלומות' בכפר אז"ר מבית עמותת 'גדולים מהחיים' הוא גן לילדים חולי סרטן.

בכניסה, פינת איפור קטנה ולבנה לכדה את עיניי. "זוהי פינה שדרשה אותה אחת הילדות שהייתה חולה ושיערה נשר," סיפרה לי מיכל מויאל, מנהלת הגן. "היא אמרה שהיא עדיין רוצה להרגיש מטופחת. הקמנו את הפינה, והיא הייתה מגיעה כל בוקר, עושה עצמה מתאפרת ושמה קשת על פדחת ראשה".

באופן כמעט בלתי נתפס, הגן הזה הוא מקום שמח. "הילדים פה באים בריצה," היא אומרת, "כי זה מקום שהם באים לשחק בו, לא להרגיש כאב". אך מתחת למעטה השמחה, מתקיים עולם שלם של התמודדות. הילדים מפתחים בינם לבין עצמם עולם מושגים ושפה ייחודית. "הם בוגרים, ויש להם את המושגים שלהם", מספרת מיכל. "ילד יכול להגיד לילד אחר, 'אתה גם לקחת את התרופה האדומה? תקשיבי, אני יודע איך אפשר לבלוע אותה בלי להרגיש את הטעם'". הם יושבים יחד ומדברים בפתיחות על המחלה: "'לי יש לוקמיה', 'גם לי יש לוקמיה'". המשחק בגן הופך לכלי טיפולי לעיבוד החוויות הקשות. פינת הרופא היא "הפינה הכי משמעותית", והם מביאים את הפחדים הכי עמוקים שלהם למרחב הבטוח של הגן.

ההבנה בגן החלומות היא שהסרטן אינו מחלה של הילד בלבד. "ילד שחלה, חווה טראומה. הוא ומשפחתו", קובעת מיכל. "מפה אנחנו מתחילים את העבודה הרגשית. יש משפחות שלא אומרות את המילה 'סרטן', יש כאלה שמדברים על זה ויש כאלה שלא רוצים". הגן יודע להכיל את כולם, ומבין שכאשר ילד חולה, המערכת המשפחתית כולה מתפרקת. "הפרנסה יכולה להתפרק, הזוגיות… וההורים נמצאים באיזו מערבולת". לכן, הגן מספק מעטפת תמיכה הוליסטית שכוללת עובדת סוציאלית, פסיכולוגית ויועצת חינוכית, הנותנות ליווי לא רק להורים, אלא גם לסבים ולסבתות. במלחמת 'חרבות ברזל', מיכל ראתה את החוסן המיוחד של המשפחות. " להם זו הייתה מלחמה בתוך מלחמה. והם היו כבר מנוסים בהתמודדות עם קושי, אתגרים וטראומה".

"תמיד אני אומרת," מסכמת מיכל, "שמעל הגן הזה יש איזו הילה, ואנחנו בצוות צריכים לשמור עליה". ואכן, ההילה הזו של חמלה, של אהבה ושל אמונה בכוחה של הילדות, מורגשת בכל פינה בגן המיוחד הזה. זהו המקום שבו החלומות הקטנים של משחק, צחוק וחברות, מנצחים את המציאות הגדולה והקשה.

תחנה שלישית: בית אקשטיין – המבוגר האחד שמאמין בך

מהמאבק על הזכות הבסיסית להיות ילד, הגעתי לתיכון "בית אקשטיין" באור יהודה, שבו המאבק הוא על הזכות להצליח – כנגד כל הסיכויים. האווירה במשרדו של המנהל, מורדי גיגי, היא של כאוס חם ומחבק. הוא קורא לכולם "נשמה שלי", ומנהל את המקום כמו אב משפחה גדולה. בית הספר הזה הוא "מגדלור", כהגדרתו, שמושך אליו 150 תלמידים עם לקויות למידה מ-30 רשויות.

סיפורו של המקום הוא סיפורו של המנהל. מורדי אובחן בעצמו בילדותו כבעל לקויות למידה. "עד גיל 28 חשבתי שאני עצלן", הוא מספר. על קיר משרדו תלוי המוטו שמנחה אותו, משפט של הרב קרליבך: "כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו". האמונה הזו הפכה בית ספר עם דימוי ירוד למקום שזוכה בפרס החינוך הארצי, עם מגמות מגלישת גלים ועד כלבנות ודפוס תלת ממד.

אך ההישג הגדול ביותר הוא הצלחתם של התלמידים. תומס, תלמיד מפתח תקווה, הוא הראשון מהחינוך המיוחד שהתקבל לתוכנית המנהיגות היוקרתית 'אות רמון'. כששואלים אותו מה החזון שלו, הוא עונה בבגרות שקשה להישאר אדישים אליה: "לתקן את הדיסטנס בחברה בין יהודים, ערבים, אתיופים. לתקן את הריחוק שיש בינינו". ההצלחה שלו היא ההצלחה של כולנו, שבמקום שמצליח להפוך כל קושי למקפצה.

תחנה רביעית: הדמוקרטי בקריית אונו – החופש להיות

את היום סיימתי בבית הספר הדמוקרטי בקריית אונו. על הרחבה התאספו עשרות תלמידים. מה שהחל כיוזמה מקומית של הורים צמח להיות בית ספר מבוקש שעומד לעבור למבנה גדול יותר. המוטו כאן הוא "החופש להיות". בית הספר מתנהל ב"בתים" רב-גילאיים, ומתוכם כל ילד בוחר את השיעורים שמעניינים אותו.

הטקס כאן היה מרגש ורלוונטי מתמיד. תלמידי י"ב בירכו את ילדי כיתה א' ולא שכחו להזכיר את הדאגה לחטופים בעזה. חלקם אף יצאו להפגין. הצוות החינוכי שר בגרון ניחר "יד ביד ולב אל לב", ובסוף הטקס, תלמידי י"ב פרסו ידיים ויצרו גשר אנושי דרכו עברו הקטנים – מסורת מקומית מופלאה. המנהל אהוד הוכרמן שמנהל את המקום כבר 23 שנים, לקח לפני שבוע חלק בסרטון מחאה של מנהלים שקראו להפסקת המלחמה והשבת החטופים מה שעורר סערה זוטא אך בבית הספר הדמוקרטי מתעסקים במה שחשוב – חינוך לדמוקרטיה וחשיבה עצמאית.

סוף מסע, ותחילתה של מחשבה

יצאתי מהיום הזה עם לב מלא. מאנתרופוסופיה ועד דמוקרטיה, ממלחמה על החיים ועד מאבק על הצלחה – גיליתי ארבעה עולמות שונים, אך עם מכנה משותף אחד: כולם רואים את הילד שבמרכז. הם מבינים שלמידה אינה רק שינון חומר, אלא בניית קהילה, טיפוח הנפש, והקניית תחושת ערך. בתי הספר האלה אינם רק "אופציה אחרת". הם תזכורת חשובה לכך שבחינוך, כמו בחיים, לפעמים הדרך הכי נכונה היא זו שאתה סולל בעצמך.