בהפרש שבועיים – ה”אמא” של יהוד ובתה נפטרו מסיבוכי הקורונה

יהוד-מונוסון ספגה מכה כפולה כואבת ביותר. בטווח של שבועיים בלבד נפטרו שתיים מעמודי התווך של הקהילה כתוצאה מסיבוכי הקורונה – שרה חתוכה וגאולה בן דוד.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

אם ובתה, שאין איש שלא מכיר, שמע או זכה להכיר אותן. שרה חתוכה ז”ל, בת 92 במותה, שנפטרה לפני כחודש, הייתה אלמנתו של סעדיה חתוכה, ראש מועצת יהוד המיתולוגי, שכיהן בתפקיד עשרות שנים והיה מחלוצי המקום.

לזוג חתוכה, שרה וסעדיה זכרם לברכה – סה”כ חמישה ילדים – גאולה וחיים זכרונם לברכה, ציונה עופר ויעל יבדל”א. גאולה ז”ל הותירה אחריה שלוש בנות – מיכל, טלי (רויטל) ושולי (שולמית).

כעת, עם תום השבעה על מותה של גאולה בן דוד, בת ה-74, בתם הבכורה של שרה וסעדיה, התפנתה אתי אורן, נכדתה של שרה, לספר על הטרגדיה הכפולה שפקדה את משפחתם.

“סבתא שלי ודודה שלי נפטרו בהפרש של שבועיים זו מזו. קיבלנו את הבשורות בצורה קשה מאוד, אנחנו עדיין בהלם, לא ממש מעכלים את זה. לסבתא שלי קראנו אמא שרה, כי היא הייתה כמו האמא של כולנו”, תיארה בעצב אתי.

סבתא שלי הייתה מאומתת לקורונה. היא הגיעה לבית חולים לעבור בדיקות ולוודא שהכל תקין. עשו לה צילום ריאות וגילו שהן נקיות. היא נשארה להשגחה ושם היא נדבקה בדלקת ריאות, שהסתבכה לצערנו.

אומנם היא הייתה מבוגרת, בת 92, אבל בריאה ומתפקדת, פעילה, אהובה, מוקפת באנשים. שמרנו עליה כמו אתרוג”, הוסיפה.

איך את מסבירה את ההידרדרות במצבה?

“הלוואי ויכולתי להסביר, אי אפשר לדעת. אפשר להיות בבית עם חולי קורונה ולא להידבק ואפשר לעבור ברחוב ולהידבק. דודה שלי שנפטרה, גאולה, הייתה מאושפזת יותר זמן מסבתא שלי, כ-3 שבועות.

קיבלתם הרבה אהבה מהקהילה?

“בהחלט. יהוד זה הבית שלנו. אנשים גדלו אצל סבתא שלי בבית. לא סתם קראו לה אמא. אפשר לומר, שאפילו עוד לא התחלנו להתאבל, כי אנחנו מוקפים בהרבה מאוד אנשים ואהבה, אבל האסימון ירד בקרוב. גם ראש העיר יעלה מקליס הגיעה לניחומי האבלים”.

“גזירה משמיים”

כאמור, אתי והמשפחה המורחבת מתקשים לעכל את הבשורות המרות. נחמה מסוימת הם רואים בכך שזו, לדעתם, גזירת גורל בלתי נמנעת.

אתי מספרת, כי המחלה פגשה את כלל המשפחה: “גילינו שכולנו נדבקנו, אחרי שנחשפנו לאדם מאומת לקורונה. אנחנו עברנו את זה בלי תסמינים בכלל. את דודה שלי פינינו לבית חולים, כי היא חלתה במחלת ריאות וגם הייתה לה אסתמה.

למרות זאת, הם היו אופטימיים, שהסוף יהיה שונה בתכלית. ”אנחנו לא מעכלים. מבחינתנו דודה שלי עדיין בבית חולים. היינו מאוד אופטימיים גם לגביה, כמו לגבי סבתא שלי.

היא דיברה איתנו כל יום והיינו בקשר איתה. הבנות שלה ביקרו אותה פעם ביום. הן שתיהן תפקדו, הכל היה לכאורה בסדר. ממש לא התסריט שחשבנו עליו. היינו בטוחים ששתיהן תחזורנה הביתה.

תבין, דודה שלי התאשפזה עוד לפני שסבתא שלי נפטרה, ועוד ישבה עליה שבעה בבית החולים.

הסיטואציה מאוד מורכבת וקשה. קשה לי אפילו להתחיל להסביר עד כמה. שתיהן היו עבורנו עולם ומלואו. אצלנו במשפחה אין דודה ובת דודה, אנחנו כולנו אמהות ואחיות”.

כאמור, בזכות האמונה מנסים אתי ומשפחתה לעבד ולעכל את הטרגדיה הנוראה.

“אנחנו בית מאוד מאמין, ועם כל הקושי, יודעים שזו גזירת השם. כמובן שצריך לשמור, וגם אנחנו שמרנו פה על סבתא שלי, בלי נשיקות ובלי לתת יד. מאוד הקפדנו על כל הכללים. גזירת הגורל הזו עדיין לא אומרת שקל לקבל את זה ואנחנו באבל מאוד גדול.

המשפחה שלנו תמיד דגלה בזה שצריך להישמר ולשמור על החוק. שילמנו באמת מחיר כבד מאוד. לאבד בחודש אחד סבתא ודודה כאלו – זו באמת אבידה גדולה”.

איפה תרגישו את החוסר ביום יום?

“אני לא יכולה אפילו לתאר. סבתא שלי, שרה, הייתה אשת הסוד שלנו. שאלנו אותה הכל והתייעצנו איתה על הכל. מאות ואלפים אכלו מהידיים שלה. נתגעגע לאוכל, לשיחות איתה ולברכות שהייתה מברכת אותנו ואת הילדים שלנו מהבוקר ועד הלילה.

סבתא שלי הייתה אישה שלא אהבה ריב, מחלוקת וכעס וחינכה אותנו בדרך הזו – נתינה ועזרה לאחרים. הבית שלהם תמיד היה פתוח למשפחות שאין להן איפה לגור ואין להן כסף. ככה חינכו אותנו.

אנחנו משפחה מורחבת שאוכלת כל שישי-שבת ביחד. בתקופה הזו של הסגר והריחוק היה לנו מאוד קשה. ארוחת שישי האחרונה בלי סבתא שלי ובלי דודה גאולה, שאושפזה, הייתה קשה מאוד.

התחלתם לחשוב על היום שאחרי?

“בכלל לא, אפילו לשנייה לא רצינו לחשוב על זה. כ”כ האמנו שהן תחזורנה הביתה. אני זוכרת שתמיד אמרתי – איזה מזל שיש לי סבתא תימניה, שהתחתנה מאוד מוקדם וזכיתי כמעט עד גיל 50 לסבתא. היא הייתה הכל בשבילנו וגם בשביל הרבה אנשים. החיסרון יהיה מאוד מאוד גדול. לא התחלנו לעכל אפילו”.

תרצי להעביר מסר אחרי האובדן שלך?

“לא רוצה שישתמע שאני מטיפה מוסר, זה גם לא מתפקידי. אנחנו שילמנו מחיר מאוד כבד. שכל אחד יעשה את חשבון הנפש שלו, אם זה שווה את זה. עד שזה לא מגיע לבית שלך, אתה לא מבין עד כמה זה לא שווה את זה. למרות שנזהרנו ונשמרנו – זה קרה”.