“המוזיקה הצילה אותנו ונתנה לנו תקווה”

הם הסתובבו ברחובות יהוד ובילו שם את רוב זמנם, עשו שטויות והתדרדרו למעשי קונדס שלעיתים גבלו בפשיעה ובעיקר עשו ראפ. האהבה למוזיקה היתה שם מאז ומתמיד והיא גם זו שהוציאה אותם מהרחוב והצילה אותם מעולם הפשע. עכשיו, בגיל 25, הם מעלים את התחביב שלהם מדרגה והופכים אותו לקריירה עם הסינגל הראשון שלהם “מלא מזומנים”, שיצא לפני כשלושה שבועות. הכירו את צמד הראפרים (LIFE FOR GANGSTER) LFG – רם בכר ודניאל דוד.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

“אנחנו חברים מגיל 3”, מספר בכר, “מאז שאני זוכר את עצמי אנחנו יחד, הוא יותר מאח. גדלנו יחד ברחוב הרצל ביהוד. היינו מסיימים את בית הספר וכל היום מסתובבים בשכונה. היינו בבתי ספר שונים אבל שאר הזמן היינו כל הזמן יחד. לקראת סיום היסודי דניאל עבר לפנימייה ואני המשכתי ללמוד ביהוד”.

“עברתי הרבה בתי ספר”, מספר דוד, “כשהייתי ביסודי ועד כיתה ז’ הייתי הולך לפנימיית יום ‘גננות ושתלנות’ בפתח תקווה אחרי בית הספר עד השעה 18:00 ואז הייתי חוזר הביתה. ב-ח’ ו-ט’ גם נשארתי לישון שם בלילה והייתי מגיע פעם בשבועיים לשבת הביתה. לא הסתדרתי והעיפו אותי משם. באמצע כיתה ט’ עברתי לגור בפנימיית עלומים בכפר סבא ולמדתי בבית הספר אורט הכוון עד סוף כיתה י’. הייתי מגיע לביקורים פעם בשבועיים-שלושה ובחופש הגדול לחודשיים. לא הסתדרתי בבית הספר ובגיל 16 חזרתי הביתה ליהוד. באותה תקופה ההורים שלי התגרשו, הייתי צריך לעזור בבית ורציתי להיות קרוב אליהם. התחלתי ללמוד בבית ספר אקסטרני שפי. המנהל, שפתח את בית הספר שפי היה חונך שלי במתמטיקה ביסודי. הוא קיבל אותי בחינם לבית הספר ושם סיימתי עם בגרות מלאה.

“אחרי שההורים התגרשו גרתי עם אמא והמצב בבית לא היה משהו. אמא שלי חלתה בסרטן והרופא אמר שיש לה חצי שנה לחיות. בסוף היא נפטרה אחרי שלוש שנים וחצי. אבא שלי 100% נכה, כתוצאה מפציעה אחרי שנפל מהקומה הרביעית, וחולה לב. התגייסתי לצה”ל לחיל האוויר בתור עובד רס”ר, ואז עברתי להיות מפעיל בריכה כדי להיות קרוב לאמא ולעזור בבית וגם כדי לעזור לאבא. עזרתי לפרנס את הבית ועבדתי בשלוש עבודות, כל מיני עבודות זמניות ומזדמנות, שליחויות ועבודות קבלן. עבדתי במה שהיה ולא היה יום שלא עבדתי. הייתי חייב. לצערי, היו מצבים שבהם לא היה אוכל בבית והייתי סותם את הפה ומעביר את היום”.

“הייתי ילד מאוד בעייתי”, מספר בכר, “מה ששמר עליי מלעשות שטויות ולהסתבך עם החוק היה הכדורגל. שיחקתי כדורגל בהכח רמת גן בקבוצות נוער ובוגרים של הליגה הראשונה. ראיתי את עצמי עוסק בזה כל החיים שלי וזו המטרה שהיתה לי מול העיניים. ידעתי שאם אני אסתבך זה יפגע לי בחלום שלי. בגיל 17 שברתי את הרגל וכל החלום הגדול שהיה לי להיות שחקן כדורגל מקצועי נקטע ברגע. זה התפוצץ לי בפרצוף. היו לי תמיד שתי מטרות בחיים המוזיקה והכדורגל. המוזיקה תמיד היתה שם, אבל שמתי אותה בצד יחסית בתקופה ששיחקתי כדורגל מקצועי. מצאתי את עצמי חוזר לרחוב בלי 12 שנות לימוד ובלי ראייה לעתיד כי פרשתי מהלימודים במקיף יהוד לקראת כיתה י”א.

“חזרנו יחד לרחוב ולעשות שטויות והיתה לנו הסתבכות עם החוק. בכל דבר צריך לראות את הצד החיובי, זה גרם לנו להבין מה אנחנו רוצים בעתיד שלנו – או שאנחנו מתעסקים בשטויות ונגררים למקומות שלא כדאי להיכנס אליהם או שאנחנו מנסים להימנע מלעשות שטויות ומהסחות דעת ולרדוף אחרי החלום שלנו. בחרנו במוזיקה ובחלום. בגיל 17 החלטנו דניאל ואני לקחת את המוזיקה ולהוציא את השירים שלנו לאור, בהתחלה זה היה לחבר’ה ולכל השכונה ורצינו לפתח את זה ברמות של לעשות מזה באמת קריירה. שנינו עבדנו בעבודות מזדמנות וניסינו לשמור כמה שיותר כסף בצד בשביל המוזיקה. זו היתה המטרה שלנו והחלום שלנו. עבדנו מאוד קשה. היינו חורקים שיניים ועפים על זה”.

מאיזה גיל אתם עוסקים במוזיקה?

“מגיל 12 בערך”, אומר בכר, “אני זוכר אותנו יושבים וכותבים שירים, עושים פריסטייל ודניאל היה עושה ביטבוקס ואני הייתי שר. היינו תמיד במוזיקה. תמיד היה לנו חיבור להיפ הופ. זו מוזיקת רחוב שהזמרים שרים על החיים שלהם, על סיטואציות שהם עברו ודברים שהם חוו. פחות דיברה אלינו המוזיקה המזרחית, שזה יותר שירי אהבה. יותר דיבר אלינו החיים עצמם, פחות הצד היפה של המוזיקה, יותר הצד האפל, הצד ההישרדותי שקשה לאוזן לשמוע. יכולים להיות לנו שירים שהם מאוד קשים מבחינת טקסטים אבל הם קרו ועדיין קורים אבל החברה מעלימה מזה עין. כתבנו על החיים שלנו, על דברים שאנחנו עוברים, שהעיניים שלנו רואות ודברים שהחברים שלנו ואנחנו עושים. אנחנו מרגישים שאנחנו נותנים סוג של שליחות למקום שממנו באנו, לכל הדברים שעברנו“.

“נחשפתי להיפ הופ מהאחים הגדולים שלי”, מוסיף דוד, “הם היו הולכים למועדונים של היפ הופ והייתי רואה איך הם רוקדים ומתלבשים. הייתי מתלבש כמו ראפר ביהוד, עם כובע לצד, עושה פריסטייל, ממציא שירים מהראש ומאלתר, וביטבוקס ושר שירים ואם זה לעשות צחוקים אז זה באמצעות שירים והייתי רוקד”.

רם בכר מתגייס לצבא כמאבטח מתקנים ומשרת שירות מלא של שנתיים. “היה לי חשוב לתרום למדינה ולעשות צבא וגם סוג של הוכחה עצמית עבורי שאני יכול לסיים מסגרת”, מספר בכר. לקראת גיל 20 רם בכר משתחרר מהצבא ודניאל מסיים שירות מקוצר בשל הקשיים בבית והוריו החולים.

“השתחררנו מהצבא והחלטנו להוציא כמה שירים שכתבנו והלחנו לאור, להעלות אותם ליוטיוב”, מספר בכר, “רצינו להפיק כמה שיותר מוזיקה וליצור כמה שיותר תוכן. רצינו להגשים את החלום המשותף שלנו יחד לעשות מוזיקה ולהעלות אותו שלב. אם פעם היינו משמיעים את המוזיקה שלנו לחבר’ה בשכונה, בסביבה ובעיר ותמיד היו תגובות טובות ואנשים היו שואלים אותנו מתי אנחנו מוציאים עוד שיר, החלטנו שאנחנו נותנים בראש, הולכים לשבור את המדינה ולהציף אותה במוזיקה שלנו. בן דוד שלי דניאל נגר היה עוזר לנו בכתיבת השירים ויצירת התוכן, על תקן המפיק המוזיקלי ואנחנו היינו מלחינים, כותבים, מפיקים ועושים בימוי לקליפים שלנו. הוצאנו כמה שירים ליוטיוב והיו תגובות ממש טובות. אז, לפני שלוש שנים, לצערנו, אמא של דניאל נפטרה והיה לנו ברייק (הפסקה) של שנה-שנה וחצי שהמשכנו לכתוב מוזיקה ותוכן אבל לא הוצאנו שירים”.

איך הגעתם למפיק טל פורר?

“הגענו אליו דרך מעוז דהן המנהל האישי”, מספר בכר, “יש לו חנות בגדים והייתי קונה אצלו. לפני שנה באנו דניאל ואני לאותו חבר והשמענו לו את החומרים שלנו והוא נדלק וממש אהב. התחלנו לקדם את זה, מאוד רצינו שהוא ינהל אותנו ויעזור לנו לקדם את המוזיקה שלנו והוא נתן הצעה לנהל אותנו. יש לו הרבה קשרים בתעשייה, הוא מאוד מקושר בעולם המוזיקה והוא מלביש את כל המפורסמים בארץ. הוא המלביש האישי של סטטיק ובן אל. מעוז הפגיש אותנו עם המפיק טל פורר, שהוא חבר מאוד טוב שלו. קבענו פגישה עם טל והשמענו חומרים שלנו והוא ממש נדלק על המוזיקה שלנו ואהב אותה מאוד. אין הרבה אנשים שעושים מוזיקה כמו שלנו בארץ. רוב המוזיקה בארץ היא מזרחית או פופ. אף אחד לא עושה באמת גנגסטר ראפ רילשיט. לפני חצי שנה טל הגיע עם ההצעה להפיק לנו אלבום בכורה בחינם. לפני שהכרנו את טל כתבנו לפחות 30 שירים והוצאנו חמישה שירים, אבל עכשיו הכל חומרים חדשים. לפני כשלושה שבועות הוצאנו את הסינגל הראשון שלנו ‘מלא מזומנים’. הוא חלק מהאלבום בכורה שאנחנו הולכים שם להפציץ ולתת בראש, יש לנו כבר שירים מוכנים בקנה”.

איך התגובות לסינגל?

“בפחות משבועיים עמדנו על חצי מיליון צפיות ביוטיוב”, הם מספרים, “הוא צובר תאוצה מאוד גדולה וגם אותנו זה הפתיע. אלה הפירות של העבודה הקשה שלנו – שבאמת הקהל נהנה ואנחנו רואים את כל הפירגונים והאהבה. זה נותן לנו את הדרייב להמשיך ליצור. התגובות מאוד טובות אבל יש גם חבר’ה שמקנאים. הם חושבים שאנחנו פייק וסתם מעתיקים את סגנון החיים של הראפרים מארה”ב ולא באמת דברים שאנחנו חווינו. אני חושב שזה בגלל שלא היה לנו מקום שבו אנחנו מספרים מי אנחנו. בסביבה שלנו הכירו אותנו וידעו שאנחנו שרים על החיים שלנו. טבע האדם הוא קודם כל לפסול ורק אחר כך להקשיב. הביקורות האלה רק נותנות לנו את האנרגיה להמשיך. אם אנשים מדברים עלינו, סימן שאנחנו עושים משהו טוב. אנחנו בפה של אנשים, אנחנו גורמים להם עניין”.

למה בחרתם דווקא בשיר הזה לסינגל הראשון שלכם?

“הוא סוג של סימן דרך. חיפשנו שיר וייב מאוד כיפי שבני נוער יתחברו אליו. זה שיר שמדבר עלינו על השיגעונות והשאיפות שלנו. יש לנו גם שירים של רגאיי ושירים שהם יותר הארדקור. החלטנו שאחרי כל התקופה של הקורונה לצאת עם שיר שהוא יותר אפ, יותר שמח. גם כך המצב של הקורונה דיכא את כולם. אמרנו שנוציא שיר שיעשה שינוי בתפיסה של כל המציאות שהיתה בתקופה של הקורונה”.

בעצם הקורונה תופסת אתכם ממש בתחילת התהליך.

“כן, דווקא הקורונה עשתה לנו דבר טוב. כל עולם הבידור והמוזיקה לקח ברייק ולא עבד איזה שנה וחצי ודווקא בזמן הזה היה לנו זמן ליצור תוכן ולעבוד יותר קשה ולבוא מוכנים ליום שהקורונה תיגמר. ידענו שמתישהו זה ייגמר ושזה רק עניין של זמן. בזמן הקורונה לא ישבנו בחיבוק ידיים ודווקא העלנו הילוך ונתנו יותר פוש. אם קודם היינו עושים הקלטות פעמיים בשבוע, בקורונה היינו עושים הקלטות כמעט כל יום, יושבים כותבים ונותנים בראש על המוזיקה”.

מה הסינגל הבא?

“אנחנו הולכים להוציא שיר על המדיה החברתית, שמדבר על בני נוער וההתעסקות באינסטגרם ובטיקטוק. הסינגל הבא ייצא באמצע אוגוסט”.

היו לכם כבר הופעות?

“לפני שלושה חודשים היתה לנו הופעה אחת בהתנדבות ל’פתחון לב’. זה היה ערב התרמה בחנות ארקטה בתל אביב ושרנו שם שלושה שירים שלנו, שניים מהם הם שני סינגלים שאנחנו רוצים להוציא. היה מאוד כיף ונתן לנו קצת זריקת דלק. זו רק ההתחלה. לפני כן היו לנו הופעות מחתרתיות בברים ובמועדונים מחתרתיים והיינו מופיעים בימי הולדת של חברים. אנחנו עובדים עכשיו על הופעות ואנחנו מקווים להופיע בקרוב. לפני שחתמנו עם טל פורר היה לנו קהל בכל האיזור שאנחנו גרים בו. מהחתימה עם טל לקחנו את זה צעד אחד קדימה לעולם הגדול, לעולם המיינסטרים, ואנחנו פונים לקהל הרחב. יש לנו עכשיו הרבה מעריצים, בעיקר מעריצות. אנחנו הולכים בהרבה מקומות בארץ ואנשים מזהים אותנו ומבקשים לעשות איתנו סלפי וקיבלנו גם לא מעט בקשות לברכות לימי הולדת. עשו מאתנו דקל וקנין. זה כיף שילד מבקש מאתנו ברכה ליומולדת. זה עושה סוג של אושר בלב. זה ילד שמתחבר למוזיקה שלך ולחלום שלך. אלה הדברים הקטנים שמחממים את הלב ונותנים לנו את הדרייב להמשיך קדימה. אנחנו לא לוקחים כסף על ברכות ועל לשמח ילדים. באנו ממקום שלא היו לנו אמצעים לשלם על ברכות ואם יש לנו אפשרות לעזור לסביבה ולתרום אז באהבה ובשמחה. זאת המטרה של המוזיקה – לשמח אנשים“.

מה החלום שלכם?

“החלום שלנו הוא לפרוץ בגדול להגיע גם לחו”ל. אנחנו לא מפחדים מזה ורוצים להגיע למצב שאנחנו מופיעים גם בחו”ל. יש לנו גם שירים באנגלית. אנחנו כרגע יותר מתמקדים בעברית כדי לכבוש את המדינה, אבל החלום הגדול זה גם להופיע בחו”ל. אנחנו מאחלים לעצמנו שנפגוש את היעדים ונהיה בעשייה. המטרה שלנו היא שאנשים יזדהו עם המוזיקה שלנו ולתת סוג של תקווה לבני נוער שאין להם את האפשרות והיכולות ולגרום להם להאמין בחלום שלהם. כשאתה גדל בסביבה של הרחוב אתה נמשך לדברים לא טובים ומוותר על החלומות שלך. לפעמים המציאות גורמת לבן אדם לשים את החלומות שלנו בצד ולהתעסק ברדיפה של החיים, למשל להביא לחם הביתה. היתה לנו ילדות לא פשוטה והיינו עושים שטויות משעמום. המוזיקה הצילה אותנו ונתנה לנו תקווה לחיים, שגם אנחנו יכולים להצליח ובגדול. אמנם באנו משכונה קטנה ביהוד אבל גם אנחנו יכולים להיות באור כוכבים. אנחנו לא ניתן לאף אחד לעצור אותנו”.

הם מבקשים להעביר מסר: “אל תוותרו על מה שאתם אוהבים ועל החלומות שלכם בגלל הקשיים ובגלל הדרך. בן אדם שבאמת משקיע ודבק במטרה שלו יצליח לא משנה מה, זה רק עניין של זמן”.