"זה אותו משה" | מסע ההתמודדות של אם לבן שנפגע בראש והפך תלוי לחלוטין – ועדיין נשאר הוא עצמו"

כשמשה, היום בן 26 כמעט, היה בן 22, חייו ולמעשה חיי משפחתו כולה, השתנו ברגע אחד. דימום מוחי נרחב הפך אותו מסטודנט במכללת אריאל, צעיר עצמאי בדרך לקריירה, לבן אדם הזקוק לטיפול מלא 24 שעות ביממה.

פלג גופו השמאלי שותק לחלוטין, הזיכרון לטווח הארוך כמעט נעלם – אבל האישיות, הרצונות, ההומור, והנוכחות של משה עדיין שם.

"אפילו שהוא נפגע קוגניטיבית ומוטורית קשה," מספרת שרונה, אמו של משה, "הוא מבין מה קורה סביבו. יש לו רצונות, בקשות. הוא מדבר, הוא צוחק, הוא זוכר מה שחשוב לו. אמנם יש לו זיכרון לטווח קצר של דקה, שתיים, אבל דברים שהוא רוצה הוא זוכר לדבר עליהם. זה אותו ילד – רק עם מוגבלות."

"החיים שלו נעצרו, וכולם ממשיכים" – ההתמודדות
המעבר מצעיר עצמאי לילד שנדרש לטיפול צמוד הוא מטלטל – לא רק עבור משה, אלא עבור כל המשפחה.

"איך מתמודדים? אנחנו לומדים להתמודד." היא אומרת בכנות. "אתה רואה את כולם ממשיכים בחיים שלהם, והוא במובן מסויים נעצר במקום. ואנחנו איתו."

אחיו, שיצא בשנה שעברה ללמוד רפואה בהונגריה, לא הצליח להישאר רחוק.
"הוא שמע את משה כל יום שואל 'מתי אתה בא?', והוא פשוט ארז הכל וחזר לארץ. הוא לא יכול היה לשמור על השגרה במחשבה שהוא רחוק ממנו."

המאבק מול המערכות: שלוש שנים של חיפוש מסגרת

רק בחודש האחרון, שלוש שנים אחרי האירוע – נמצא למשה מקום מתאים לשיקום יומי.
"היינו בין הכיסאות." שרונה מתארת. "העובדת הסוציאלית שלנו המהממת לא ויתרה עלינו לרגע. התקשרה, בדקה, למדה את המקרה. זאת הפעם הראשונה שטיפלה במישהו במצב כזה, והיא פשוט לא עזבה אותנו עד שמצאה מסגרת מתאימה. אפילו שהיינו צריכים להמתין ולחכות, עדיין הייתה מתקשרת בשביל לעודד ולהזכיר שלא שוכחים אותנו."

שרונה מוסיפה, היה צריך למצוא מסגרת שמתאימה בדיוק בשבילו, והיה מאוד קשה עד הפתרון שנמצא הוא המרכז השיקומי בבית פוירשטיין בכפר סבא אשר מותאם במיוחד לנפגעי ראש.
"שם מבינים בדיוק מה הוא צריך. בבוקר הוא הולך למסגרת השיקום, ואחה"צ יש חוג אחד בעיר שנפתח לאחרונה שמתאים לו: כלבנות. וזה מצוין לו, כי הוא למד כלבנות בתיכון."
אבל זה רחוק מלהספיק.
"יש שעות שלמות אחר הצהריים שמשעמם לו. צריך הרבה יותר פעילויות למוגבלים בעיר."

ההתמודדות בעיר: נגישות, טיפולים – ותקווה לשינוי

מצד אחד, קופות החולים משתדלות להגיע לביתם ולהקל ככל האפשר. מצד שני, יש מחסור עצום בשירותים מקומיים.
"מה הייתי רוצה מהעירייה? בריכה טיפולית בעיר. מכון פיזיותרפיה שמתאים למוגבלות שלו. שלא נצטרך לנסוע לשוהם או להסתמך על תל השומר ומקומות נוספים."

חברים: מי נשאר ומי נעלם

"כשאתה בצרה, אתה מגלה שהרבה מהחברים – נעלמים וממשיכים הלאה. זה עצוב, אבל זה המצב."
אבל עם זאת, מתוך השבר צמחו גם חיבורים חדשים.
"ממקומות שלא ציפינו בכלל הגיעו חברויות חדשות ואמיצות. אנשים טובים שנכנסו לחיים שלנו בדיוק בזמן."
המשפחה הקרובה, היא מדגישה, היא עוגן בלתי מתפשר:
"אחותי לא עוזבת אותנו לרגע. כל דבר שצריך היא פה בשבילנו ועושה בלי לבקש תמורה. אחיינים שלי מכילים את המצב ואת משה בצורה מדהימה. הם היו רגילים לילד פעיל, פתאום נהיה מישהו אחר והם לומדים להיות איתו, לדבר איתו, לצחוק איתו. לומדים הכל מחדש."

"זה לא ילד בן שלוש – זה משה"

אחד הדברים שהכי מכאיבים לה הוא היחס של חלק מהסביבה למשה. "אנשים מתייחסים אליו כאילו הוא ילד קטן. כאילו הוא לא מבין. וזה קשה. כי הוא כן מבין. הוא פשוט איטי יותר."
היא משתפת רגע מרגש במיוחד עם ילדיה:
"להם אני לא צריכה להסביר כלום. הם אומרים לי, 'אמא, אל תתערבי. זה אותו משה. אם צריך להגיד לו שהוא מנוול, אנחנו נגיד. אנחנו רוצים לנרמל את המצב, עד כמה שזה קשה.'"

המסר שלה לעולם: להבין, להכיל ולזכור מי נמצא מאחורי המוגבלות

בסיום הריאיון ביקשנו משרונה להעביר מסר לקהילה, לסביבה:
"האנשים האלה הם אותם אנשים. עם אישיות, עם רגשות, עם הבנה, עם חלומות. אל תסתכלו על המוגבלות. תסתכלו עליהם."
ומוסיפה לסיכום משפט שנצרב לנו בלב:
"מוגבלות היא לא מילה גסה. זה לא מדבק. זה רק מאט קצת את החיים."