“לכתו של רון זו אבידה ענקית לאנושות”

רון ורד ז”ל יצא שלשום (יום שלישי) בשעה 20:30 בערב, כמדי יום שלישי, לריצה מפארק רמון לפארק דרום בגבעת שמואל שממנה הוא לא שב. זמן קצר לאחר מכן, סביב השעה 20:45 בערב, תפסו את ורד האזעקות המרובות עקב מטח הרקטות הכבד שנורה למרכז הארץ. הוא תפס מחסה לצד קיר בטון הצמוד למגרש הכדורגל בפארק ואז התמוטט. מספר אנשים ששיחקו באותו הזמן כדורגל במגרש, בהם השחקן והבדרן גיל ססובר, הבחינו במצוקתו של ורד שכנראה נלחץ מהאזעקות ועבר אירוע לבבי והחלו לבצע בו פעולות החייאה תוך כדי האזעקות הבלתי פוסקות ורעשי הפיצוצים של הרקטות. כונני מד”א ואיחוד הצלה שהגיעו למקום תוך זמן קצר עמלו על החייאתו במשך יותר מחצי שעה תוך כדי שהם מנסים להגן על עצמם בזמן האזעקות המרובות. בצער רב ולאחר מאמצים רבים ורד נפטר.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

“לקראת השעה 21:00 קיבלתי דיווח על אדם שמפרכס בגינה ציבורית בגבעת שמואל”, מספר חובש מתנדב במד”א אלעזר רובינשטיין, “זה היה ממש דקות ספורות אחרי שהתחיל המטח הכבד לכיוון המרכז. כ-500 מטר משם עמדו אזרחים והם כיוונו אותי למגרש הכדורגל שממבט מבחוץ היה נראה ריק. אני מגיע למקום וקולט שהאירוע הוא לא של אדם שמפרכס אלא שאני נמצא באירוע החייאה בעקבות דום לב. יחד עם כונן נוסף של מד”א גלעד טואסי שהגיע לשם לפניי אנחנו מבצעים בו החייאה כשאנחנו נותנים לו מספר מכות חשמל בעזרת מכשיר דפיברילטור שלקחנו מעמדה חכמה של מד”א שהוצבה ממש לאחרונה במקום כשברקע נשמעות אזעקות ואנחנו ממש תחת אש. במשך כ-40 דקות ביצענו בו החייאה וזה הרגיש כמו שעתיים-שלוש. זה היה אירוע מאוד לא פשוט ויוצא דופן. לא היה לי אירוע כזה של אזעקות מרובות במרכז שתוך כדי אני מבצע החייאה ממש תחת אש כשאני בשטח פתוח ואין ממש מחסה. הרגשתי שאני מסכן את עצמי, אבל הרגשתי שליחות להציל את חייו. ממש נלחמנו עליו. הוא היה צעיר וחשבנו שיש סיכוי טוב להצילו. בשלב מסוים החלטנו על פינוי לבית החולים וגם בדרך לשם ביצעו בו החייאה ללא הפסקה בניידת טיפול נמרץ. לצערי, עודכנתי לאחר מכן שהוא נפטר”.

באותו הזמן אשתו של ורד, דנית, היתה ברכבה יחד עם בתה בסמוך לביתם וכשנשמעה האזעקה הראשונה הן חיפשו מחסה ונכנסו ללובי הבניין שבו הן מתגוררות. “אספתי את הבת שלי מתחנת האוטובוס וכשהיינו ליד הבית שמענו את האזעקה. נכנסו מהר ללובי הבניין וחיכינו לרגיעה”, מספרת אשתו דנית, “לאחר דקות ארוכות עלינו הביתה, שמתי לב ששכחתי מרוב לחץ את הטלפון שלי ברכב וביקשתי מהבת השנייה שלי שהיתה בבית להתקשר לרון. ניסינו מספר פעמים להתקשר לרון, אבל הוא לא ענה לטלפון. לאחר כמה ניסיונות ענתה לי אחות מבית החולים בילינסון ואמרה לי להגיע לשם. התקשרתי לאחי ונסענו לבית החולים”.

מה עבר לך בראש בדרך לבית החולים?

“הבנתי שקרה משהו אבל לא דמיינתי לשנייה שאני לא אמצא אותו בין החיים. הגעתי לבית החולים ונפלו עליי השמיים. לא דמיינתי בדמיונות הכי פרועים שלי שהוא כבר לא בינינו. זה לא נתפס. זה כאילו סרט של מישהו אחר. כל היום היינו ביחד ובערב הוא הלך כמדי יום שלישי לרוץ עם קבוצת הריצה שלו. ירדנו ביחד במעלית בידיעה שאנחנו עוד שעה וחצי נפגשים. הוא היה אדם בריא וספורטיבי. לא היה שום דבר שניבא את הבאות. הוא כנראה נלחץ כששמע את האזעקה בעודו תחת כיפת השמיים, בזמן התקפות ויירוטים מה שגרם לו להאיץ את קצב הריצה ובעקבות זה הלב נתן פעימות מואצות מאוד. הוא ידע שאני והבת שלנו נמצאות בחוץ ברכב וזה בטח גם הדאיג אותו. הלחץ מהמצב הוא שהרג אותו. לאחר שהתבשרנו בבית החולים שרון מת, ניגשה אליי האחות ומיד הבנתי מה היא רוצה לבקש. היא שאלה אם נרצה לתרום את הקרניות של רון. היא הסבירה שרון הגיע ללא רוח חיים לבית החולים ולכן אי אפשר היה לתרום משהו אחר פרט לקרניות. יחד עם אחות של רון החלטנו לתרום את הקרניות שלו בשמחה רבה. אני חושבת שרון היה רוצה שנעשה זאת, היתה לו נפש אלטרואיסטית. לכתו של רון זו אבידה ענקית לאנושות”.

השחקן והבדרן גיל ססובר, ששיחק עם חברים כדורגל במגרש שבו תפס ורד מחסה, לא חשב שימצא את עצמו עושה החייאה באותו היום במגרש הכדורגל. “חבר טוב שלי הזמין אותי לשחק כדורגל במגרש בגבעת שמואל”, מספר ססובר, “לקראת סוף המשחק התחילו האזעקות ומיד נצמדנו לקיר הקרוב, המקום הכי מוגן שמצאנו באיזור. משום מקום הגיע רון, שלא היה קודם במגרש ותוך כדי כל הבלגן והלחץ מהאזעקות כשאנחנו מסתכלים אל השמיים, שמנו לב שהוא החליק אחורה על הדשא. ראיתי שיוצא לו קצף מהפה ומיד השכבתי אותו על הצד ופיניתי לו את הקצף מהפה. ראיתי שמצבו לא משתפר ומהר מאוד הבנתי שזה משהו אחר. התחלתי לבצע בו החייאה ובינתיים מישהו התקשר למד”א. הם הנחו אותו להשתמש בדפיברילטור שנמצא במגרש הסמוך והדריכו אותנו כיצד להפעילו. מהר מאוד כולם היו סביבו. הגיעו צוותים רפואיים למקום והמשיכו בפעולות ההחייאה. כל הזמן הזה ניסיתי לעודד אותו ולדבר איתו, היה שם בחור שקרא תהילים. היה מאמץ רבתי וכולנו היינו מגויסים להציל את חייו ולהחזיר אותו אלינו ועטפנו אותו ואת נשמתו. לא עזבנו אותו לרגע והמשכנו לנסות להשיב אותו אלינו. כנראה שהיתה כוונה אחרת משמיים. יש פה השלמה או חיבור שבסוף הוא מצא את עצמו נפרד מהחיים במגרש הכדורגל, הספורט שכה אהב בתור אוהד כדורגל. אמנם זה סוף עצוב אבל זה מקום שהוא היה מחובר אליו“.

ורד, תושב גבעת שמואל במשך 14 שנה, אהד את קבוצת הכדורגל הכוח מכבי רמת גן מגיל 9. בשנתיים האחרונות הוא עסק רבות בקבוצת האוהדים “הכח גלי גיל רמת גן” שהיה בין מייסדיה יחד עם קבוצת אוהדי הכח מכבי רמת גן. הלווייתו התקיימה אתמול בערב בבית העלמין ירקון. המשפחה יושבת שבעה בבית המנוח ברחוב יצחק מודעי 5, קומה 6 בגבעת שמואל עד כניסת חג השבועות ביום ראשון אחה”צ. הוא הותיר אחריו אישה ושתי בנות. יהי זכרו ברוך.