היום בו המפץ התרחש: סיור ברחבי קריית אונו ביום הבחירות

את מערכת הבחירות לקדנציה השנייה, לקח ישראל גל בהליכה. אך במערכה הנוכחית הוא היה צריך להתמודד מול שלושה מתמודדים, ששניים מהם, ליאת גרוסמן תמיר ומיכל רוזנשיין הוא טיפח בעצמו.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

ביום הבחירות היה אפשר לראות עיר עם דמוקרטיה תוססת: רוזנשיין עם הבלונד והחליפה הלבנה עמדה מול הכניסה לבית הספר ‘יעקב כהן’ ועצרה תושבים והציעה להם פלאיירים, כאשר כמה בנות מהמטה ניסו לשיר בקול ענות חלושה  ‘היי היי רק מיכל’. ורק הגשם שהתחיל לרדת קטע את השירה המרוממת.

בחור חובש כיפה ניגש לדוכן של מרצ, שם היו הנציגים של ירון יעקובי המתמודד בראשות הרשימה, כשהפעם, על טיקט דומה אבל יותר מגניב, התחרתה ליאת גרוסמן תמיר שצמחה בשורות העירייה והתייצבה מול ראש העיר.

תמיר ניהלה את המחאה המשפטית המקומית וכאשר ‘בוגרי’ המחאה הבינו שצריך לעשות משהו עם הלהט המהפכני הם הקימו את ‘חוזה חדש’, שהריץ אנשים לפוליטיקה המקומית בתקווה לחולל שינוי גם ברמה הארצית.

לכן הבחירות המקומיות היו מקרה בוחן לגל המחאה המשפטית ששטף את הארץ טרם השבעה לאוקטובר. אחד הפעילים של גרוסמן, שמצאתי עצמי מנהל עמו שיחה ארוכה ביום הבחירות אמר לי ‘זה האירוע’. ואכן, ‘חוזה חדש’ הצליחה להכנס עם 26 רשימות חדשות בניהם גם של גרוסמן שגרפה שני מנדטים, “זו בהחלט הפתעה והישג לא מבוטל” סיפרו במטה של ישראל גל.

לאורך היום אחוזי ההצבעה בקריית אונו היו גבוהים מהממוצע ואחר הצהרים אף נצפו תורים בחלק המקומות. בדרך לפארק רייספלד אני פוגש את משה דאלי, המתמודד מטעם ‘תקווה חדשה’ שחבר לרוזנשיין כשהוא עומד בכניסה לאחת הקלפיות ליד חברת הכנסת שרן השכל שהגיעה לתמוך.

מיד לאחריהם אני מזהה את שר הרוווחה לשעבר מ’יש עתיד’ מאיר כהן, כשהוא פחות כמה קילו. “תילחם בשומן הבטני כמוני”, הוא אומר לי בצחוק ואני משיב לו “אני כל פעם נשבר מחדש”. כהן הגיע לתמוך בידידתו תושבת העיר יעל ברנדוין הרציקוביץ, לוחמת תרתי משמע (מומחית להגנה עצמית) בקידום נשים שהביעה תמיכה ברוזנשיין כאשר התנדבה לשבת באחד הדוכנים בעיר.

האירוע של מערכת הבחירות היה הקמת הנת”צ שקודם במרץ מהטעמים הנכונים על ידי ראש העיר ישראל גל, שראה לעצמו חזון של עיר ‘ירוקה’, שמתנהלת עם מיקרו מוביליות, תחבורה ציבורית שמשלבת רכבת פרברים ורכבת קלה עם שבילי אופניים ודחיקת רכבים פרטיים ממרכז העיר.

אך זעמם של התושבים במקרה קלאסי של NIMBY (“Not in My Back Yard”,) הביא להכרעה של התושבים. אני עוד זוכר ישיבת עירייה דחופה שכינס ראש העיר עם שרת התחבורה רגב במטרה להילחם בגודש התנועה, כשהוא מפציר במתכננים להוריד רמזורים או לפחות לתכנן ‘גל ירוק’ שרץ לאורך הציר.

אפילו נזרקו רעיונות כמו לפתוח את הנת”צ בסוף שבוע, אך זה לא עזר. הרשתות והפורומים געשו בין תומכי המהפכה למתנגדיה. בעירייה החליטו אפילו לעלות קמפיין נגד שיח מקטב לפני הבחירות אך זה לא עזר, ואת הלהט הכועס היה מי שתרגם לפתקים עם שלטי חוצות ענקיים של נשרי ורוזנשיין שנתלו בכל העיר “ישראל בהובלת הקמפיינר החליטו שלא מדברים על זה” היו מי שאמרו במטה הבחירות של ראש העיר,”החלטה שבדיעבד תתברר כלא נכונה”.

אני נזכר שחודש לפני המלחמה הזמין ראש העיר את התושבים לערב שאלות ותשובות על הנת”צ, אבל הדברים נפלו על אוזניים ערלות. רוזנשיין הובילה קמפיין מדויק ונלהב (זוכרים את סרטון הטיק טוק בה היא נצפתה רוכבת על סירה דרך ימת קריית אונו?).

במהלך היום אני פוגש גם את סיגל ישראלי, שלאחר שנים רבות של עשייה חברתית וקהילתית החליטה לקפוץ למים העמוקים של השלטון המקומי ולהתמודד לראשונה למועצת העיר קריית אונו במסגרת סיעת ‘השכנים’ בראשות פעיל איכות הסביבה והשכונות – עמית עשהאל.

את סיגל אני מכיר כבר כמעט 16 שנים, עת רתמה אותי לערבי התנדבות במועדון ‘אנוש’ למתמודדי נפש, ומאז אני לוקח חלק במערך הפעילים האזורי שלה. ללא תמיכה כלכלית, קשרים מיוחדים ובלי שום תפקיד מוגדר, היא הפכה במהלך השנים ‘לארגון חסד’ שלם שמתנהל כמו חמ”ל עזרה ותרומות. את מה שאנשים עשו פה בימי המלחמה באופן מעורר השתאות היא כבר עושה שני עשורים.

תקפצו בכל רגע נתון לביתה ותמצאו על הספות ארגזי צעצועים שנתרמו מאם שעשתה סדר, במרפסת ספרים למועדון הקשיש, במטבח שימורים ומאפים מאחת המאפיות המוכרות בעיר. הצטרפתי אליה פעם ‘לקו חלוקה’ באחד מימי שישי. רכב המאזדה שלה זועק הצילו ובכל שטח פנוי מונח משהו שמיועד למישהו שצריך את זה: “אנשים חושבים שרק אנשים ‘נזקקים’ זקוקים לחסד אך הנה אני מעבירה אוכל מבושל לאישה שיש לה בית ששווה מיליונים אך בגלל מצבה הבריאותי היא מתקשה לבשל.

סיגל בסוף לא עברה את אחוז החסימה אך זו רק תחילת הדרך ויומיים לאחר מכן אני פוגש אותה ואת יוסי צרפתי, פעיל מקומי שמנהל את הפורום הכי גדול בעיר בפייסבוק במסיבת שחרור מרגשת במיוחד במחלקת שיקום ראש בשיבא של החייל הגיבור מתן לוי שנפצע קשה ואיבד את מאור עיניו.

לאחר סגירת הקלפיות ועם תחילת הספירה נרשמה במטה של גל אווירה טובה עם יתרון קל, אך ככל שחלפו השעות התברר ‘שהקונספציה נכשלה’ והתקווה שהמנגנון והיחסים האישיים שפיתח גל עם השנים (“הלב יודע ישראל” הייתה ססמת הבחירות) יעמדו לצידו, אך כנראה ברוח הזמן רבים מאלו שהצהירו נאמנות הפנו לו עורף “לא רוצה להשתמש במילה ‘בגידה’ אמר לי בכיר במטה, אבל חלקים משמעותיים מציבורים שלמים שהביעו נאמנות לא הצביעו עבורו”.

לעומת אווירת הנכאים שהשתלטה על המטה של גל, במטה של רוזנשיין שהיה בעצם בביתה הייתה התרוממות רוח ככל שחלפו השעות: “אנחנו הובלנו כל העת וגם ידענו שאנחנו הולכים לקראת זה” סיפר לי דאלי. אצל ישראל סגרו את הבאסטה בשלוש וחצי ואצל מיכל בארבע וחצי “לא הרמנו לחיים אבל היו קצת קריאות שמחה” נזכר דאלי”. אנחנו מחכים לספירה הסופית של קולות החיילים”. אז כולם מחכים לחיילים שרק יחזרו בשלום: “אנחנו נקים קואליציה רחבה ונצעיד את העיר בבטחה” מנסה להרגיע את הקולות שחוששים מפני הצעדים הבאים של רוזנשיין שכתבה למחרת: “מהיום, יחד עם רשימת יש עתיד ותקווה אנו מפשילים שרוולים ויוצאים לדרך חדשה בהצלחה”.