"השמחה חזקה מהעצב": קריית אונו זוכרת את סמ"ר ברק הלפרן ז"ל

בעוד קצת יותר מחודש תציין קריית אונו שנה לנפילתו של אחד מטוביה בניה, סמ"ר ברק הלפרן ז"ל, לוחם ומפקד כיתה בגדוד 'שקד' של חטיבת גבעתי, שנפל בדצמבר אשתקד בקרב במחנה הפליטים גב'אליה שבצפון רצועת עזה.

עוד בטרם נספר את סיפורו מעורר ההשראה של ברק, עלם חמודות ואיש אשכולות, אשר הותיר חותם בכל מקום בו דרכה כף רגלו, יתקיים ביום שישי הקרוב טקס מיוחד לזכרו במעמד ראש העיר, מיכל רוזנשיין, בני משפחה וחברים, באולם הספורט עלומים.

בטקס יוסר הלוט בדרך להכרה רשמית באולם על שמו של ברק. בשיתוף עם עמותת 'מסירה מנצחת' בניהולו של אפיק ניסים יערכו טורנירי כדורסל שונים, כאשר השיא יתרחש עם משחק של שחקני העמותה אל מול דור העתיד נערים א׳ קרית אונו, כמו גם משחק ידידות מרגש במיוחד בשיתוף כוכבי עבר של נבחרת ישראל בכדורסל, שיתחרו מול חברים ובני משפחתו של ברק.

"עכשיו זה התור שלי"

ברק הוא בנם של ניר, מנכ"ל המכון לבקרה ואיכות, וגלית, מנהלת שיווק ומורה לפילאטיס, תושבי העיר מזה קרוב לשלושה עשורים. אח קטן לזוג אחים תאומים – אופיר וסער, בן זוג למעיין, עימה חלק זוגיות מיוחדת, אהבה וחברות אמיתית מזה כשנתיים.

ברק התחנך בבית הספר עלומים ובהמשך בחטיבת הביניים שז"ר ובתיכון בן-צבי. היה שחקן כדורסל מצטיין, קפטן בקבוצת 'דור העתיד' ושחקן מוביל בנבחרת התיכון וכן מדריך אהוב בתנועת הצופים בשבט 'גלעד'. ברק נודע בזכות אישיותו הכריזמטית, חיוכו הכובש ובהיותו כמאמר הקלישאה 'מלח הארץ' – כאדם שנרתם למען הזולת ומלא חמלה כלפי האחר.

"אי אפשר היה לפספס את ברק", מספרת אימו גלית בשיחה עם 'אונו ניוז'. "לא סתם הגדרתי אותו תמיד כשני מטר של כריזמה, יופי ואהבת חינם. אמנם הוא היה רק 1.96 מטר, אבל בשבילי הנוכחות האדירה שלו בכל מקום בו שהה, היכולת שלו להתחבר חברתית ושישמעו אותו, היא משהו שאקח איתי לכל החיים".

ברק נפצע פציעה לא פשוטה כחלק מקריירת הכדורסל בה דבק, אחרי שקרע את הרצועה הצולבת בברך. לקראת מועד הגיוס לצבא. פציעה זו הייתה אמורה להקנות לו שירות ביחידה עורפית. ברק התעקש להעלות את הפרופיל הצבאי, שכן רצה ללכת בדרכם של אביו ואחיו הגדול ולהתגייס לחטיבת גבעתי. לבסוף, העקשנות והדבקות במטרה אכן צלחה, כאשר עמד במשימה והוכר כחריג קרבי.

"הוא היה פשוט מאושר שהצליח להגיע לגבעתי", משחזרת גלית במבט לאחור. "ברק מאוד אהב את הצבא. חודשיים בלבד אחרי שהתגייס החלה המלחמה. הוא היה בעיצומה של הכשרה, בהמשך יצא לקורס מ"כים ופיקד על חיילים, אבל הרצון להילחם ממש בער בו".

גלית מוסיפה: "הייתה לו אופציה לקבל מחזור טירונים נוסף, אבל כמי שהיה ידוע כעקשן שיודע בדיוק מה הוא רוצה – הוא החליט שהוא נכנס לעזה ונלחם. היה לו חשוב להיות 'בשפיץ'. לא אשכח את המשפט שאמר לנו בבית – "אני לוחם – עכשיו זה התור שלי".

ברק נפל ב-9 בדצמבר אשתקד. יחד עם הצוות שלו היה אמור לצאת לרגילה. על המשאיות, שניות בודדות, לפני שאמור היה לנוע מחוץ לשטח הרצועה, נתקל הכוח במארב של 18 מחבלים אשר ירו מכל הבא ליד. בקרב שהתנהל בשטח נפל ברק ולצידו עידו ז'נו ז"ל מיהוד ועומרי כהן ז"ל מאשדוד.

"באותו יום החיים משתנים", משתפת גלית בגילוי לב. "אני הייתי זו שקיבלה את הבשורה. האמת היא שכבר באותו בוקר הייתה התכתבות בווטסאפ של הורי היחידה. הבנו שקרה משהו והרגשנו תחושה לא טובה. בסוף הגיעה הדפיקה בדלת…".

במהלך השבעה פקדו את בית הלפרן בשכונת רייספלד בקריית אונו אלפי בני אדם אשר ביקשו לכבד את זכרו של ברק. "שמענו בדיעבד המון סיפורים על ברק, על האדם שהיה  – אם זה בצופים, בכדורסל ובצבא. סיפור מרגש במיוחד היה של אדם שסיפר שהוא נמצא על הרצף, ושברק עוד בצופים תמיד 'שמר עליו'. במקרה אחר, חבר בצבא סיפר לו שאימו חלתה בסרטן. ברק לא חשב פעמיים ובאקט של הזדהות אמר לו שיגלח יחד איתו את הראש, רק כדי שלא תרגיש לבד. זה היה ברק".

ומה באשר לעתיד? ניר וגלית מבקשים חרף האובדן האישי הקשה מנשוא, לדבוק באופטימיות: "ברק חי את החיים הללו בקצב מקסימלי, במלוא האהבה, הסקרנות והשמחה. אנחנו מאמינים שזה גם התפקיד שלנו להמשיך בדרכו, לחיות בחיוך ובעשייה. השמחה מבחינתנו חזקה מהעצב! גם כשהכאב עצום נמשיך לשאת את אורו של ברק איתנו בכל צעד ובכל יום. כך נבטיח שרוחו תמשיך ללות אותנו ולהאיר לעולם".