100 שנה ל'אהל': התיאטרון המיתולוגי שמצא את שורשיו במקלט עירוני בקריית אונו

מקימי "אהל" המקורי החלו את דרכם בצריף ארעי ברחוב הירקון. כיום, אולג ומרינה, המקימים של "זירו", פועלים בתוך מקלט עירוני בקריית אונו שהפך לחלל תיאטרוני. ההקבלה הזו אינה מקרית. לרגל ציון 100 שנה להקמת "אהל" על ידי משה הלוי ב-1925, מעלים אולג רודובילסקי ומרינה בלווצב מ"תיאטרון זירו" מופע-מחקר דוקומנטרי בשם "אהל בדרך לחלום".

"זה התחיל מהתעניינות, המשיך במחקר, ונגמר באהבה." (אולג רודובילסקי)

יצאתי לשוחח עם רודובילסקי ועם ד"ר בוריס ינטין, שחקר את התיאטרון, כדי להבין מדוע חשוב להחיות את הפרק ההיסטורי הנשכח הזה, ומדוע חלוצי התיאטרון של היום עדיין הולכים בדרכם של מקימי "אהל".

מתיאטרון "אהל": בית ספר לחלוצים ולאמנות

תיאטרון "אהל" נוסד בשנת 1925 בידי משה הלוי, חניך אסכולת סטניסלבסקי, כתיאטרון בחסותה של ההסתדרות הכללית. תכליתו הייתה לתרום "לחינוך ציבור הפועלים בארץ ולסייע בעיצוב תרבות פועלים עברית". הלוי, שסירב לצרף שחקנים מנוסים, בחר ב-22 צעירים חסרי ניסיון, שרובם היו פועלים בשעות היום, והדריך אותם להופעה על הבמה ברוח האסכולה הרוסית. הסטודיו הראשוני הזה פעל בצריף ברחוב הירקון, מקום שהפך לסמל של ראשוניות ותנאים בסיסיים. עם חברי הקבוצה נמנו לימים כוכבים כמו אברהם חלפי ומאיר מרגלית.

"אהל" התנהל בשנותיו הראשונות כקולקטיב, כעין קיבוץ עירוני, ויעדו היה להביא הצגות איכותיות בפני ציבור הפועלים. התיאטרון התחיל בערב מערכונים בשם "נשפי פרץ", ואחר כך הדגש עבר למחזות היסטוריים ותנ"כיים, שהוצגו מנקודת מבט סוציאליסטית-מוסרית.

ד"ר בוריס ינטין שעשה את עבודת הדוקטורט שלו על אותו תיאטרון מספר: "אהל היה גם תיאטרון פועלים… וזה היה חלק אידיאולוגי מאוד חשוב. לא פחות חשוב היה המרכיב השני: יצירה של תיאטרון יהודי מקורי… זה לא היה 'תיאטרון בעברית', אלא 'תיאטרון עברי'."

מחקר של 13 שנה: החומרים ששכבו בבוידעם

החיבור המפתיע בין חלוצי "אהל" ליוצרי "זירו" מתחיל ב-2008. רודובילסקי מספר כי ההצגה היא תוצר של מחקר שנמשך 13 שנה: "התחלנו להתעניין בהיסטוריה של הקמת התיאטרון הישראלי לפני כ-12–13 שנה."הוא נזכר, "הערב שיצרנו עכשיו מבוסס ברובו על ראיונות שצילמנו לפני 12–13 שנה… רוב האנשים שמופיעים על המסך כבר לא בחיים, מלבד שמוליק קצמן, שיחיה."

צוות "זירו" אסף מעל 200 תמונות מארכיונים, חקר את הספר "דרכי אל הבימות" של משה הלוי, ומצא סקיצות מקוריות של תלבושות מארכיון "אהל" בבית אריאלה. "אנחנו יצרנו את התלבושות שלנו על פי הסקיצות האלה," מדגיש רודובילסקי.

בעוד ש"אהל" החל בצריף, "זירו" מציג היום בתוך מקלט בקריית אונו – חלל בטון חשוף שהוסב בכישרון לבמה אינטימית. הישיבה בקהל חושפת שחזור מרגש של רגעים שנדמו שאבדו לעד:

ראיתי לנגד עיניי דמות נבואית תנ"כית : השחקן, עטוי גלימת פרווה גסה וכובע עשוי קרניים, מחזיק מטה ענף, מביט השמימה בהבעה דרמטית.בסצנה נוספת, שני שחקנים אוחזים ידיים , האחד בכובע קסדה משונה והשנייה עם רמזים לתלבושת רועים. התלבושות האקספרסיביות יוצרות חוויה המכבדת את המקור האוונגרדי של "אהל".

בסצנה נוספת  נראה רדיפה סוערת מתוך "נשפי פרץ" מראה שני שחקנים רצים אל הבמה בהבעות פנים מבוהלות. זהו תיאור פיזי וריאליסטי של הפועלים מהרחוב – החומר האנושי שממנו צמח התיאטרון. רגע שיא דרמטי נוסף נחשף על הבמה כאשר שחקנית יחידה, מוארת באור בוהק היוצר צללים כבדים. היא מביטה אל הקהל באינטנסיביות, המדגישה את עוצמת הביטוי הרגשי שאפיין את אסכולת סטניסלבסקי שעליה התחנך משה הלוי.

גלריית האבות המייסדים והתובנה החינוכית

המחקר חשף את החשיבות ההיסטורית של "אהל" כחממה לאמנות ישראלית. רודובילסקי מדגיש שחלוצי "אהל" היו "חלוצים של ארץ ישראל וחלוצים של אמנות." התיאטרון היה הראשון שהתחיל לנדוד בארץ והביא תרבות לכל קיבוץ ומושב.

אהל גם הוליד את גדולי האמנות:

רודובילסקי :"הכוריאוגרף בהצגות של משה הלוי היה ברוך אגדתי, שנחשב לאבי ריקוד ההורה הארצישראלית. וגם המלחין יואל אנגל, שכתב מוזיקה להצגות הראשונות של 'אהל', נחשב לאחד מחלוצי המוזיקה היהודית-עברית בארץ."

ד"ר ינטין מחזק את הרעיון החינוכי: "הוא (הלוי) היה לא רק במאי, הוא היה באמת מחנך. זה היה בית הספר למשחק הראשון בארץ,התרומה שלו היא לא כל כך מוכרת."

'אהל' הוא פינה נשכחת בתולדות התרבות הישראלית אשר החשיבות שלה לא תסולא בפז, נראה שרק צמד 'העולים' אולג ומרינה שעלו בשנות ה -90 היו יכולים ליצור ערב מחווה שכזה שעושה כבוד לענקי הרוח מתחילת המאה שעברה. אלו ניסו ודי בהצלחה ליצור פה אתוס עברי ישן – חדש. כזה שאינו מנוכר לעושרה של המסורת היהודית אך בו בזמן מותאם להלך הרוח הישראלי – עברי. זה אולי משמעות הביטוי התנ"כי: "חדש ימינו כקדם".

עבור "תיאטרון זירו", המחקר התחבר באופן טבעי – הרי התיאטרון עצמו הוקם ברובו על ידי עולים: רודובילסקי "האנשים שיצרו את זה, היו דוברי רוסית שהגיעו בתחילת המאה לארץ ישראל."

מהפועלים למקורות: מסע הזהות של משה הלוי

האלמנט המעורר השראה ביותר בסיפורו של משה הלוי ואהל הוא המסע האידיאולוגי: חיבור הסוציאליזם הבונה עם המקורות היהודיים-תנ"כיים.

ד"ר ינטין : "זה מעניין שהוא הגיע דווקא מהסוציאליזם, ואז פנה אל המקורות. הוא יצר מצע לאומי -סוציאליסטי"  זו הייתה המהות של "אהל": ליצור זהות ישראלית-עובדת שאינה מתנכרת למסורת. רודובילסקי מדגיש כי החומרים שאספו הם בעלי "חשיבות לאומית וחינוכית רבה: לספר לאלה שלא יודעים איך זה היה, ולחלק שיודעים – לעורר זיכרון מרגש ומתוק."

סיום: תיאטרון כמענה לצורך תמידי

למרות הצלחות ענק כמו "החייל האמיץ שוויק" (שהועלתה 850 פעמים!), בשנות ה-60 החל "אהל" לדעוך ונסגר סופית ב-1969.

היכולת של יוצרי "תיאטרון זירו" להחיות את הסיפור הזה כיום, 100 שנה אחרי, בחלל אלטרנטיבי וצנוע, מוכיחה שהצורך ב"תיאטרון עברי" עמוק, אידיאולוגי ומקורי – הוא צורך תמידי.

כפי שסיכם ד"ר ינטין: "הסיפור של עיצוב זהות יהודית ולאומית שנוגעת בערכים אוניבסליים,  השאלה הזאת, היא כנראה תמיד איכשהו מעניינת."

המופע "אהל בדרך לחלום" הוא הזדמנות עבור הקהל הישראלי לחזור אל השורשים התיאטרליים ולגלות מחדש את הפרק ההיסטורי והאמנותי הכל כך חשוב ונשכח של משה הלוי ותיאטרון "אהל", שעיצבו את התיאטרון, את האמנות ואת החברה הישראלית כפי שאנו מכירים אותה.