"האורות כבו מוקדם מדי": קריית אונו נפרדת ממשפטן, דובר עירייה וצייר עם לב ענק

"אבא שלנו היה באמת אחד בדורו. איש מבריק, אמיץ ורב-כישרונות, שנכנס ללב של כל מי שפגש וסחף את כולם אחריו", ספדה לו בתו, שני לוי, במילים כואבות. "אבל מעל לכל העוצמה והחוכמה שלו, הוא היה גבר שמחובר לרגש שלו בעוצמות נדירות. עבורנו, שלושת ילדיו, הוא היה כל העולם – אבא עם לב ענק ויד פתוחה, שלא פחד לשים את הלב על השולחן, להתרגש עד דמעות, ולהגיד לנו בכל הזדמנות כמה הוא אוהב אותנו וכמה הוא גאה בנו. גם כשנלחם בגבורה בשנים האחרונות, הוא מעולם לא ויתר ותמיד נשאר העוגן שלנו. כמו שהוא עצמו כתב לנו פעם: 'כשאתה נותן ברוחב לב, אתה גם מקבל'. אבא שלנו נתן לנו את כל כולו, והאהבה האינסופית שלו תמשיך לעטוף ולהוביל אותנו תמיד".

מאות ליוו בשבוע שעבר את אופיר לוי בדרכו האחרונה. אופיר, שהיה ידוע כדובר מבריק ושירת גופים ציבוריים רבים בישראל, נפטר ממחלה קשה והוא בן 54 בלבד.

"שאני נכנס לצייר – אני פשוט שוכח"

לוי, תושב קריית אונו, גרוש ואב לשלושה, עבד ביום-יום כמשפטן בלשכה המשפטית של שירותי בריאות כללית. בעברו שימש בשלל תפקידי דוברות בכירים, ובהם דובר עיריית קריית אונו ודובר מרכז הרפואי קפלן ברחובות. הציבור הרחב הכיר אותו בעיקר מהשתתפותו בעונה ה-12 של "האח הגדול" בשנת 2021, שאליה נכנס באישור רפואי מיוחד לאחר שהתמודד עם לימפומה פוליקולרית שאובחנה אצלו עוד בשנת 2015.

למרות המצב הרפואי, ביולי 2026 השיק לוי תערוכת ציורים בספרייה העירונית בפרדס רייספלד שבקריית אונו, שכל הכנסותיה הוקדשו לטיפולים בילדים חולי סרטן בעמותת "גדולים מהחיים". בראיון ל"אונו ניוז" לקראת התערוכה סיפר לוי כיצד פתאום גילה את הכישרון שלו בציור "הייתי בהלם שאני בכלל יכול לצייר". את הכוח להתמודד מצא במקום לחלוטין לא צפוי. "לפני כשנה ישבתי במקרה עם ידידה בשם ענת וחברים טובים, אבי ואיריס. היא שאלה אם אנחנו יודעים לצייר, ואמרתי לה שממש לא, מילדות הייתה לי תפיסה בראש שאני לא יודע לצייר אפילו פרצוף בסיסי," הוא שיחזר. "היא הושיבה אותנו מול נייר גדול וצבעים, לימדה אותנו לקשקש ואיכשהו יצא מזה ציור יפה. הייתי בהלם שאני יכול לצייר."

עוד סיפר אז ל"אונו ניוז": "מה שהכי חשוב זה שבתוך ההתמודדות עם הכאבים והבחילות, ברגע שאני נכנס לצייר – אני פשוט שוכח מהכל. הציור מרגיע את הסימפטומים, יש ביצירה משהו שמשרה שקט על הגוף והנפש. הציורים שלי מאוד צבעוניים; כשאני רואה מול העיניים צבע ולא שחור או אפור, זה מרומם לי את הנפש."

הפרלמנט של ימי שישי

מעבר לעשייתו המקצועית והאמנותית, לוי היה מוקף בחוג חברים קרוב שליווה אותו לאורך עשרות שנים. חבריו מספרים: "אופיר נהג לשבת עם חבריו שהם היו חמישה חברי פרלמנט בקריית אונו בימי שישי מעבר לכך היו נפגשים עוד פעם בשבוע ומשקים בלאק ג'אלק. היינו פרלמנט של 5 חבר'ה שהיינו נפגשים כל יום שישי, בקריית אונו לפרלמנט, בשנים האחרונות, אחרי שאופיר חלה, וכל יום שישי אנחנו משחקים בלאק ג'אק. קבוע חמישה חברים שהולכים יחד למעלה מ- 20 שנה".

חברו הקרוב דורון תמיר כתב לזכרו: "אופיר היה איש של אנשים. חכם, מצחיק, חברותי, עם ביטחון עצמי, אהבה גדולה לבמה, לשירה, לפוליטיקה ולחיים עצמם. במשך השנים מילא שורה ארוכה של תפקידים… עוד כתב לו תמיר: "אבל מאחורי האיש הצבעוני והמצחיק הזה היה גם סיפור חיים לא פשוט. אופיר גדל בפתח תקווה, סמוך לשוק, במשפחה של אנשים עובדים. הוא סיפר על ילדות פשוטה, על משחקים ברחוב ועל אמא שדאגה לו ולאחותו מיטל.  כשהיה נער התגלתה אצל אמו מחלת הסרטן. זמן קצר לאחר מכן התגייס לצבא וחלם לצאת לקורס קצינים. הוא התלבט אם לעזוב את אמו החולה לתקופה ממושכת, אבל היא התעקשה שיממש את החלום שלו. לפחות פעמיים הוא סיפר לנו כיצד אימו פנתה למפקדיו וביקשה שיעשו הכול כדי שבנה יסיים את הקורס ויהיה קצין. היא נפטרה כשהיה חייל צעיר והוא ואחותו נותרו לגדול יחד.

שנים רבות אחר כך, כשאופיר עצמו התמודד עם מחלת הסרטן, הסיפור הזה קיבל משמעות מצמררת. אופיר הקים משפחה עם ליאת, והם הביאו לעולם שלושה ילדים – שני, אביב ומאיה. הילדים היו גאוותו הגדולה הוא הגדיר את עצמו לא פעם כאבא שהוא "צוות הווי ובידור". זה היה אופיר. אבא שאוהב להשתטות עם הילדים, להצחיק אותם, לבשל להם את מה שהם אוהבים, גם אם מדובר בשניצלים, פסטה וצ'יפס ולא בדיוק בתפריט הבריאות האולטימטיבי"

בשנים האחרונות התמודד אופיר עם בעיות בריאות קשות. הוא לא הרבה לדבר על הסבל. לפעמים היה משתף כמה קשה לו, אבל בדרך כלל העדיף להמשיך בחיים, להיפגש עם חברים, לצחוק, לשיר ולתכנן את הדבר הבא.

וכמו תמיד אצל אופיר, גם הפעם הייתה במה. הפעם זו הייתה במה של צבעים. ביום שישי האחרון עוד ישבנו יחד לקפה, כמו בכל שבוע. דיברנו, צחקנו, התווכחנו קצת, כרגיל. במהלך השבוע עוד שוחחנו, אבל אופיר כבר הרגיש חלש. לא העליתי בדעתי שהקפה של יום שישי יהיה הקפה האחרון שלנו. אתמול ישבתי ליד מיטתו בבית החולים, ליטפתי אותו – הוא כבר לא הרגיש שאני שם . הוא לא היה בהכרה.  10 בנובמבר 2026, אופיר נפטר.  בן 54 בלבד. ועל כך שבמשך 23 שנים היה לי חבר בשם אופיר לוי.

חבר קרוב נוסף של אופיר, עדי מעוז, מספר: "היינו חברים במשך 25 שנה, הבן אדם שרק הפיץ טוב אהבת חינם, איש מאוד כריזמטי, מאוד ורבלי, בעל תואר ראשון ושני בתקשורת מאוניברסיטת משפטים. הוא ידע שהוא הולך למות והכין את עצמו כבר תקופה ארוכה, המחלה היתה סופנית, הוא דיבר הרבה על הדברים האלה. הוא רצה רק לדאוג לילדים שלו שלא יחסר להם דבר, היה אבא למופת, אבא מדהים אין כאלה אבות, דאג לכל מחסורם, היה מאוד מחובר אליהם הם היו מרכז חייו, יש לו ילדים לתפארת. אחד הדברים הכי משמעותיים שהיו לי עם אופיר התחלנו בשנת אוקטובר 2003 ואיך שנכנסנו ליום אוריינטציה אמר אני הולך להיות יו"ר האגודה סטודנט שנה א'. וכמו שאופיר עם הכריזמה שלו להניע אנשים הצלחנו ליצור קבוצה של 4-5 חבר'ה ממש עשינו קמפיין וסטודנט שנה א' ונבחר ליו"ר אגודת הסטודנטים, בקרייה האקדמית קריית אונו".

חברו הנוסף, ליאור שטיינפלד, הזכיר: " אופיר ואני מכירים מעל 22 שנה, היו שנים בהם היינו בלתי נפרדים. כל יום הייתי אוסף את הילדים הקטנים שלי אחרי העבודה, ונוחת אצל אופיר שכבר היה עמוק בתוך משחק עם שני, אביב ואחר כך גם עם מאיה כשנולדה. אופיר היה אבא בכל רמ"ח עבריו. תמיד הסתכלנו בהשתאות על הקשר שלו עם הילדים. על החום, האהבה, הפירגון, ועל הדרך הכל כך לא שגרתית שבה הוא מימש את האבהות שלו. הוא פשוט אהב להיות איתם. לשחק איתם כדורסל, לצאת איתם, לבלות איתם, להשתטות איתם. לא הייתה תחושה שהוא המבוגר שצריך להעסיק את הילדים, אלא שהוא באמת נהנה בחברתם. כאילו הם היו גם החברים שלו". שטיינפלד משחזר "יש סיפור אחד שאני תמיד נזכר בו בחיוך. פעם יצאנו שתי המשפחות לאכול במסעדה. בסוף הארוחה, כשכולם כבר התארגנו ללכת, פתאום שמנו לב שאופיר ואביב נעלמו. הסתכלנו מסביב, חיפשנו אותם, ואז ראיתי אותם בחוץ, רצים אחרי איזו משפחה ומתחילים לדבר איתה. מה התברר? אביב, שהיה אז בערך בן 12, ראה במסעדה ילדה שמצאה חן בעיניו. היא הייתה שם עם ההורים שלה, ואופיר, במקום להגיד לו "עזוב, בוא נלך", פשוט קם, יצא איתו החוצה ועזר לו לגשת למשפחה ולהחליף פרטים. אני זוכר כמה צחקנו וכמה התפעלנו ממנו באותו רגע. כזה היה אופיר. אבא שאפשר לדבר איתו על הכול, שלא מתבייש להשתטות עם הילדים שלו, שנותן להם להרגיש שהוא לגמרי איתם. אופיר היה אבא מגניב ובן אדם מיוחד".

אופיר הותיר אחריו משפחה כואבת: שלושה ילדים – שני (23), קצינה במילואים וסטודנטית לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע; אביב (22), מפיק מוזיקלי; ומאיה (18), בוגרת תיכון בן צבי שלפני גיוס לצה"ל. כמו כן הותיר אחריו את אחותו הצעירה מיטל (50) ואת אביו אילן, המתגורר בפתח תקווה. אמו נפטרה לפני כ-35 שנה, בעת ששירת כחייל בצה"ל.

קרה משהו מעניין בשכונה? נתקלתם בסיפור שחייבים לספר? צרו איתנו קשר במייל [email protected] או בוואטסאפ

להצטרפות לקבוצת העדכונים בזמן אמת >> לחצו כאן